אנקת גבהים מאת אמילי ברונטה מצוין גם בקריאה שנייה, אולי אפילו יותר. רק אז באמת רואים שזה לא סיפור אהבה גדול, אלא רומן על אובססיה, בעלות והרס. ברונטה לא כתבה פנטזיה רומנטית. היא כתבה ספר פראי, אכזרי ומדויק על מה שקורה כשקוראים לרעל בשם אהבה.
ברית הוורדים הוא רומנטזי היסטורי על מלחמות השושנים, מלכת פיות, כוח נשי, נשפים ואנגליה אלטרנטיבית אכזרית.
How 1954 Changed History של Michael Flamm נשמע כמו עוד ניסיון להפוך שנה אקראית למפתח סודי להבנת העולם. אבל פלם עושה משהו חכם יותר: הוא משתמש ב־1954 כמיקרוסקופ. דרך מרילין מונרו וג׳ו דימאג׳יו, אופנהיימר, הפוליו, Brown v. Board of Education, מקארתי, אלביס, הדת והטלוויזיה, הוא מציג את אמריקה כשהיא מתאמנת על העתיד שלה: מסכים, פחד, גזע, ביטחון, סלבריטאות, ומנגנון כמעט מושלם להפוך חרדה קיומית למוצר צריכה.
סקירה על המקדש ודגון מאת הווארד פיליפס לאבקראפט, שני סיפורי אימה קוסמית על ים, זרות, אדישות היקום והפער בין חשיבות תרבותית לבין חוויית קריאה עכשווית.
מתיר אסורים מאת יאיר מירון הוא ספר על 7 באוקטובר מן המקום שבו האסון הפך לעבודה: חדרים מלאים במסכים, חמ״לים, שו״ן, אוסינט ופיסות מידע שהיה צריך להפוך לקטגוריות לפני שהכאוס בלע הכול.
קוטקה מאת תמר מרקוביץ הוא רומן קצר וחזק על טראומה, זיכרון משפחתי וקלטת ילדות שמחזירה לא ידיעה מלאה, אלא בהלה. זה ספר שמבין שפגיעה אינה מסתיימת באירוע עצמו, אלא נמשכת גם בשפה שניתנת לה אחר כך, בפרשנות, בהכחשה, ובדרך שבה מישהו אחר מקבל רשות להסביר לנפגעת מה קרה לה. מרקוביץ כותבת בצמצום מדויק, בלי רגשנות ובלי מופע לשוני, ודווקא משום כך הספר פוגע עמוק. לא כי הוא מרעיש, אלא כי הוא יודע בדיוק איפה לחתוך.
ואיפה זה פוגש אותך? מאת ג'ושוע פלטשר מבקש לחשוף את חדר הטיפולים מבפנים, אבל שוב ושוב הופך מצוקה אנושית לחומר קריא, דרמטי ומסחרי. זו אינה סקירה על ספר “אמיץ”, אלא על ספר שמבלבל בין חמלה לבין מופע, בין טיפול לבין סיפור טוב, ובין אנושיות לבין מיתוג נגיש של כאב.
אנרי דושמן וצלליו מאת עמנואל בוב הוא ספר קטן, מדויק ומריר על בני אדם שמבקשים שיראו אותם, אך שוב ושוב מתכווצים מול אדישות, רחמים, אשמה או אהבה שאינה יודעת להעדיף. בוב כותב את האומללות לא כסערה גדולה, אלא כאקלים קבוע: משהו שחיים בתוכו עד שהוא נעשה רהיט בחדר.
פיתולים בוואדי מגיע עם חומר טעון באמת, עין חוד, זיכרון של מקום, עקירה, סוד משפחתי, שב"כ וסכסוך ישראלי־פלסטיני. הבעיה היא שכל זה לא מתלכד לרומן בעל צורה, אלא נערם לעומס שאין לו מרכז כובד. במקום מתח, תנועה ועומק, מתקבל ספר שקורס תחת המשקל של עצמו.
פלישת הים של ז'ול ורן הוא רומן מאוחר, מהיר ומריר, שבו תוכנית צרפתית להפוך חלק מן הסהרה לים פנימי נחשפת לא כהישג הנדסי אלא כאלימות גיאוגרפית וקולוניאלית. זהו ספר חד על מפה, כוח, טבע והיבריס אירופי שאינו יודע לקרוא את העולם שהוא מבקש לעצב.
הפרולוג של צ'וסר איננו רק מצעד דמויות צבעוני, אלא דיוקן של עולם שמאבד בהדרגה את האמת שלו. מן האצולה אל הכנסייה ומן הכנסייה אל השוק, אידיאלים מתחלפים במופע, מופע בכסף, וכסף בחוב.
🛑 תחנת ביניים: מסע של התרוקנות או, לאן נעלמו האידיאלים Read Post »
פרקי מכונות מבקש לתאר אדם שנדחס לתוך עולם מכני, קר ושבור, אך החזרתיות המבנית שלו שוחקת את הקריאה עד שחדל להרגיש כמו מהלך ספרותי חי. במקום מורכבות ומתח, נשארת נוסחה שחוזרת על עצמה עד שהיא מתרוקנת.
