המשקיפות/ עדנה מזי"א

המשקיפות הוא ספר שהיה לי קשה להיפרד ממנו. רות ויהלי נכנסו לי ללב, והידיעה שעדנה מזי"א לא תכתוב להן המשך הופכת את הסיום לעצוב במיוחד.

רות לפידות היא פרופסורית בת שבעים שפרשה מניהול המכון לרפואה משפטית. היא אוהבת את השקט שלה, שוחה בים, מטפחת בגינת התבלינים שבמרפסת, ומעדיפה במידה רבה את חברת עצמה. כשהבן שלה, שעמו יחסיה מנוכרים, מבקש ממנה לארח בכל יום את יהלי, נכדתה בת השש־עשרה, רות ממש לא מתלהבת מן הרעיון.

גם יהלי אינה מגיעה בהתלהבות גדולה. היא סובלת מחרדה, מסתגרת מן העולם, ובהתחלה היחסים בין השתיים חורקים היטב.

ואז יהלי מוצאת את המשקפת.

די מהר היא מבינה שסבתא שלה אינה צפרית נלהבת. רות משתמשת במשקפת כדי לצפות באנשים, ובעיקר בגבריאל ונלי מלכין, הזוג המלכותי של התיאטרון הישראלי, שמתגוררים בבניין שממול. התחביב הסודי הזה נעשה בהדרגה עניין משותף לרות וליהלי, וכשמוות חשוד מתרחש לנגד עיניהן, השתיים נשאבות לתוך חקירת רצח בעולם התרבות הישראלי.

לב הספר נמצא במערכת היחסים בין רות ליהלי, והיא פשוט נפלאה. יש ביניהן חיבה עמוקה, אינטימיות, עקיצות, פערי גיל ושותפות כמעט מושלמת. אולי אפילו מושלמת מדי. יש בה משהו מעט פנטזיונרי, מהסוג שגרם לי לחשוב שהלוואי שכל קשר בין סבתא לנכדה היה מאפשר כזאת קרבה, כזאת סקרנות הדדית וכזאת יכולת לראות זו את זו באמת.

רות היא דמות נהדרת. חדה, אינטליגנטית, דעתנית, מצחיקה ובעיקר לא מתנצלת. ההומור שלה עוקצני מאוד, אך אף פעם לא מרגיש מרושע.

הכתיבה של עדנה מזי"א אינה מתחנפת לקורא. היא גם לא הופכת את רות לקריקטורה של אישה מבוגרת שנונה. יש בה חדות אמיתית, לפעמים כמעט אכזרית, שנשענת על הבנה עמוקה של בני אדם. תמיד נשארת בסוף הפסקה איזו צריבה קטנה.

לא פגשתי הרבה כתיבה כזאת.

גם המרפסת והגינה שרות מגדלת בה הופכות לחלק אינטגרלי מן הדמות שלה. היא משקיפה על העולם, מנתחת אותו, לפעמים שופטת אותו, ובאותה נשימה ממשיכה לטפל במרחב הפרטי שלה. עטיפת הספר תפסה את זה מצוין: המשקפת, הצמחייה, הצבעים, שתי הנשים. הכול שם.

באחרית הדבר כותבת אלישבע, בתה של עדנה מזי"א, שהספר נותר בלתי גמור לאחר מותה. כתב היד נמסר למעין רוגל, שהשלימה אותו והביאה אותו לקו הסיום.

בעיניי, היא עשתה עבודה יוצאת מן הכלל.

לא הרגשתי תפרים. לא היה רגע שבו הקול השתנה פתאום או שהדמויות חדלו להיות עצמן. בספר שכל הכוח שלו נמצא בקול, בדיאלוגים ובדינמיקה שבין הדמויות, זה הישג משמעותי מאוד.

החלק החלש יותר מבחינתי הוא עלילת הרצח.

הספר בונה לא מעט מתח וציפייה סביב התעלומה, ולכן הפתרון הרגיש לי מעט תלוש ולא לגמרי ראוי לכל הבילד אפ שנבנה סביבו. ציפיתי למשהו חד יותר, אולי גם מורכב יותר, ובסופו של דבר קיבלתי פתרון קטן יחסית לכל מה שקדם לו.

ועדיין, הרצח הוא רק חלק מן הספר. רות ויהלי הן הסיבה שנשארתי בו.

כשסיימתי, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה כמה בקלות היה יכול להיות כאן ספר המשך. למעשה, אפילו סדרה. שתי הדמויות האלה יכולות להיות הכוכבות של עוד הרבה סיפורים, גם בלי למצוא גופה חדשה בכל פעם. הן מספיק מעניינות בפני עצמן.

וזה החלק העצוב באמת.

נפרדים מרות ומיהלי, ונפרדים גם מן האפשרות שעדנה מזי"א תכתוב את הספר הבא.

The Watchers / Edna Mazya

The Watchers was one of those books I found hard to put down.

Ruth and Yahli got under my skin, and knowing Edna Mazya will never write a sequel makes the ending especially sad.

Ruth Lapidot is a seventy-year-old professor who has retired from running the Institute of Forensic Medicine. She likes her quiet life, swims in the sea, tends the herb garden on her balcony, and generally prefers her own company. When her son, with whom she has a distant relationship, asks her to host his sixteen-year-old daughter Yahli every day, Ruth is not exactly delighted by the idea.

Yahli is not particularly enthusiastic either.

She suffers from anxiety, withdraws from the world, and at first the relationship between the two of them is decidedly awkward.

Then Yahli finds the binoculars.

She quickly realizes that her grandmother is not an enthusiastic birdwatcher.

Ruth uses the binoculars to watch people, especially Gabriel and Nelly Malkin, the royal couple of Israeli theatre, who live in the building opposite. This secret hobby gradually becomes something Ruth and Yahli share, and when a suspicious death takes place before their eyes, the two are drawn into a murder investigation in the world of Israeli culture.

The heart of the book is the relationship between Ruth and Yahli, and it is simply wonderful. Their deep affection, intimacy, teasing, large age gap, and almost perfect sense of partnership are all there. Perhaps even a little too perfect. There is something slightly idealized about it, the kind of relationship that made me think how lovely it would be if every grandmother and granddaughter could have that kind of closeness, curiosity about each other, and ability to truly see one another.

Ruth is a terrific character. Sharp, intelligent, opinionated, funny and, above all, unapologetic. Her humor is extremely biting, but it never feels cruel. Edna Mazia’s writing does not flatter the reader. Nor does she turn Ruth into a caricature of the witty older woman. There is real sharpness in the writing, sometimes almost brutal, grounded in a deep understanding of people. At the end of almost every paragraph, there is some small sting left behind.

I have not encountered much writing quite like this.

The balcony and the garden Ruth tends also become an integral part of her character. She watches the world, analyses it, sometimes judges it, and at the same time continues tending her own private space.

The cover captures this beautifully: the binoculars, the plants, the colors, the two women. Everything is there.

In the afterword, Elisheva, Edna Mazia’s daughter, writes about the process by which the manuscript reached publication after Mazia’s death. Maayan Rogel completed the work and brought the book to the finish line. In my view, she did an exceptional job. I never felt the seams. The voice never suddenly changed, and the characters never stopped being themselves. In a book whose entire strength lies in voice, dialogue, and the dynamics between the characters, that is a significant achievement.

The weaker part for me is the murder plot.

The book builds a lot of tension and expectation around the mystery, so the solution felt slightly detached and not entirely worthy of all the build-up. I expected something sharper, perhaps also more complex, and in the end the solution felt relatively small compared with everything that came before.

Still, the murder is only one part of the book.

Ruth and Yahli are the reason I stayed.

When I finished, the first thing I thought about was how easily there could have been a sequel. In fact, even a series. These two characters could have carried many more stories, even without discovering a new body every time. They are interesting enough on their own. And that is the truly sad part.

We are saying goodbye to Ruth and Yahli, and also to the possibility that Edna Mazia might have written the next book.