
הערות שוליים על חירות אבודה
פוסט על ההבדל בין חופש לחירות, על קריסת הרצון המשותף, ועל הרגע שבו אזרחים חדלים להיות שותפים והופכים לפועלי תחזוקה
הפסקת קריאה. מאמרי עומק, דעה וניתוח על חברה, תודעה והמנגנונים שמעצבים את החיים שלנו כאן. המקום שבו הספרות פוגשת פוליטיקה, פחד, שפה ומציאות.
כמה טקסטים שמחזיקים את הלב של המדור: ספרות שיוצאת מן הדף ומתחילה להתווכח עם העולם.
חברה, אזרחות, חירות ומיתוסים מקומיים.
פחד, רעש, מדיה, אלחוש ומנגנוני שליטה.
חברה, אזרחות, חירות, ביטחון ומיתוסים מקומיים. המקום שבו השפה הציבורית פוגשת את החיים עצמם.

פוסט על ההבדל בין חופש לחירות, על קריסת הרצון המשותף, ועל הרגע שבו אזרחים חדלים להיות שותפים והופכים לפועלי תחזוקה

אחרי 40 יום של לחימה בשיטת קבוצת ווטסאפ ללא אדמין, מתברר שאפילו ברונים פיאודלים מ-1215 הבינו משהו שאנחנו מסרבים לקלוט:

מלחמות לא נגמרות כשהאש נפסקת. הן ממשיכות לחיות בתוך הילדים, בתוך האימהות, ובתוך המיתוסים שהן משאירות אחריהן.
הנשמה חוזרת לתרבות הישראלית דרך הפופ האמוני, וזה לא בהכרח רע. השאלה היא מתי עוגן נהיה פטור, ומתי השפה מתחילה
פחד, רעש, מדיה, אלחוש ומנגנונים שמנהלים את התודעה עוד לפני שאנחנו שמים לב שהם שם.

פוסט מחשבות שוליים על תוצאות שמגיעות עם רעל: רעש שמתחפש ליציבות, קהל שמבקש סוף ודאי, והסיבוב האמריקאי שלא נגמר. דלילו

כאב שיניים הוא פילוסופיה שאף אחד לא הזמין. הוא לא רק כואב, הוא מצמצם: סבלנות, נדיבות, מוסר. ואז עולה השאלה

קראתי השבוע את פחד של צוויג, ופתאום הבנתי שפחד איננו רק רגש. יש פחד כאירוע, ויש פחד כאקלים. האירוע מבהיל.

דלילו כתב על רעש לבן שמטשטש פחד, אבל המציאות שלנו כבר מזמן לא לבנה. היא אדומה, חודרת ובוטה. על הדרך
אמריקה כמופע, כמודל חיקוי, כמכונת חלום וכמערכת שיודעת לייצר כוח, סדר וגם מחיקה.

חירות של מי? ברגע שחירותו של אדם אחד מחייבת את כל הסובבים אותו לחיות בדריכות מתמדת, זו לא חירות. זו

עולם שמתנהל “כמו שצריך” יודע למחוק אנשים בלי לצעוק. בשלושה ספרים אמריקאיים שונים לכאורה, האלימות אינה פרץ יצרים ואינה תאונה.

אם הגעתם עד הנה, כנראה שפוסט אחד כבר לא מספיק. שני עולמות שממשיכים את אותה מחשבה מכיוונים אחרים.