פעם כיפה אדומה הייתה הילדה שהזהירו אותה מפני הזאב. היום הזאב נזהר ממנה.
הקריאה ב־Wolves and Werewolves in History and Popular Culture הזכירה לי עד כמה כיפה אדומה מעולם לא הייתה אגדה תמימה. היא הייתה מנגנון. דרך אלגנטית, כמעט מנומסת, ללמד ילדות לפחד, לציית, ובעיקר להבין שאם הזאב הגיע אליהן, כנראה הן דיברו עם הזר הלא נכון.
אגדות שמתחפשות לסיפורי ילדים מלבינות את מה שמבוגרים מעדיפים לשכוח. כיפה אדומה היא אחת מהן. על פני השטח: ילדה, סל, סבתא, יער וזאב, כל הציוד התקני של אגדה שאפשר למכור בכריכה רכה, עם איור חמוד ולקח חינוכי. מתחת לשמיכה, ובעיקר מתחת למוסר ההשכל, מסתתר סיפור הרבה פחות תמים.
כיפה אדומה הפכה למכונת אשמה קטנה ויעילה. ילדה נכנסת ליער, פוגשת זאב, ומיד נפתח תיק חקירה: למה דיברה איתו, למה סטתה, למה לא זיהתה בזמן שהסכנה יודעת לדבר יפה. הזאב טורף. הסיפור מחנך את הילדה.
אצל שארל פרו, הזאב אינו חיה רעבה. הוא גבר מחונך מדי. כזה שמדבר יפה, נכנס לחדר, ומגיע אל המיטה בלי לשבור אף חלון. פרו כתב לקהל אריסטוקרטי מבוגר, כזה שהבין רמיזות, בדיחות כפולות ומוסר מפוקפק כשהוא מוגש בכלי כסף. הילדה נשלחת לבית סבתה, פוגשת את הזאב, והוא מוביל אותה אל הסצנה המפורסמת במיטה. שם הסיפור כבר אינו על יער. הוא על גוף נשי, ועל מי מקבל רשות לפקח עליו.
המוסר של פרו ברור וחשוד. הוא לא נועד להגן על הילדה, אלא על הסדר הישן. נערות טובות צריכות להיזהר מזאבים. לא מן הגלויים, הרועשים, הגסים. דווקא מן הזאבים הנעימים, המחונכים. לכאורה זו אזהרה. בפועל זו דרך אלגנטית להטיל על הילדה את האחריות למה שהזאב עשה. ככה נולדת תרבות: קודם מספרים לילדה שהיא בסכנה, אחר כך מסבירים לה שאם קרה משהו, כנראה לא נזהרה מספיק.
באיור המוקדם של כיפה אדומה בתוך Mother Goose Tales, הזאב נמצא במיטה, מתחת לשמיכה, קרוב מדי ומחופש לסבתא, כדי שהסכנה תיראה כמעט ביתית. זו אינה תמונה שמתאימה במיוחד למדף הילדים. גם גוסטב דורֶה, באיורו המפורסם מ־1862, חוזר אל רגע המיטה הזה: הילדה יושבת בצד אחד, מכוסה עד החזה, והזאב בכובע הסבתא מציץ מן השמיכה. הכול נמצא שם: הפחד, הקרבה, ההתחפשות, והידיעה שהסיפור עומד להיסגר על הילדה כמו פה.
האחים גרים ניקו את המיטה והשאירו את האשמה.
אצלם המיניות הגלויה נעלמת. כיפה אדומה כבר אינה מתפשטת ואינה נכנסת למיטה באותו אופן טעון. היא ילדה תמימה, לא נערה שמסומנת כמושא פיתוי. הזאב עדיין אוכל את הסבתא, מתחפש, מרמה. אבל עכשיו מגיע הצייד, פותח את בטן הזאב, מציל את הסבתא ואת הילדה, והסדר חוזר לעולם.
כמה נוח.
הניקוי הזה אינו משחרר את הילדה. הוא רק משנה את כתב האשמה. אצל פרו היא אשמה כי הקשיבה לזאב הלא נכון. אצל גרים היא אשמה כי סטתה מן השביל. המיטה נמחקת, המשמעות נשארת. הילדה עדיין צריכה ללמוד לקח. התרבות מסתכלת על הזאב, ואז חוזרת מהר מאוד לחקור את הילדה.
הפולקלור היה פחות מנומס, ולכן לעיתים חכם יותר. בגרסה העממית המכונה The Story of Grandmother, אין כיפה אדומה חמודה ואין מוסר השכל מצוחצח. יש ילדה שפוגשת זאב או איש־זאב, נקלעת לבית הסבתא, ומצליחה להערים עליו ולברוח. הסיפור גס, אפל, גופני, לא מחונך. הוא לא נותן לילדה תמימות. הוא נותן לה תושייה.
ככל שהאגדה נעשתה מחונכת יותר, הילדה איבדה כוח.
לפני שהאגדה נכנסה לסלון, הילדה עוד ידעה לברוח. היא לא הייתה בובה עם סלסלה, אלא ילדה שמבינה מתי לשקר, מתי להערים, ומתי להיעלם מן הבית הלא נכון. הגרסאות הספרותיות לקחו ממנה את התושייה והחזירו אותה עם מוסר השכל. כיפה אדומה המחונכת נולדה חלשה יותר.
במאה ה־20, האגדה הישנה נסדקה. כיפה אדומה הפסיקה להיות ילדה עם סלסלה והפכה לבעיה חמושה. אצל ג׳יימס ת׳רבר היא שולפת אקדח ויורה בזאב. אצל רואלד דאל היא מחסלת את הזאב ולובשת אותו כמעיל, כמו שכל ילדה טובה בספרות ילדים אמורה לעשות. זו בדיחה, אבל בדיחה עם שיניים. הילדה שהייתה אמורה להיטרף מתחילה ללבוש את הטורף.
אצל אנג׳לה קרטר, השאלה כבר אינה איך הורגים את הזאב. השאלה היא מי הזאב בכלל. ב־The Werewolf, הילדה יוצאת לבית סבתה עם סכין הציד של אביה. הזאב תוקף אותה ביער, והיא פוצעת אותו. בבית הסבתא הפצע מופיע מחדש, לא על זאב, אלא על אישה זקנה. הסבתא עצמה היא הזאב.
כאן האגדה מפסיקה להיות סיפור על זר מסוכן ביער. הסכנה כבר בבית, במשפחה, בדמות שאמורה להגן עליה. קרטר לא נותנת לכיפה אדומה רק סכין. היא משאירה אותה עם בעיה.
ב־The Company of Wolves, קרטר מזיזה את כיפה אדומה לעמדה חדשה. הילדה יוצאת אל בית סבתה כשהיא חמושה בסכין נגד הטורפים שביער. הזאב מופיע כצייד צעיר ויפה, והמשיכה ביניהם הדדית. הוא מגיע לבית הסבתא לפניה, הורג את הסבתא ומחכה לה במיטה. הילדה מבינה מה קרה. היא מפחדת, ואז מסרבת להיכנס לתפקיד שהאגדה הכינה לה. כשהזאב מצווה עליה לזרוק את בגדיה לאש, היא מנשקת אותו, צוחקת, ומסרבת להיות הטרף שלו. כאן הזאב כבר אינו רק אויב שיש להרוג. הוא פחד, תשוקה, סכנה, משיכה ושינוי. הילדה אינה ניצלת ממנו. היא מסרבת לשחק לפי הכללים שלו.
כיפה אדומה אינה רק הורגת את הזאב. היא מתחילה להבין אותו. לפעמים היא אפילו מתחילה להידמות לו.
ג׳זמינה סינינאס לוקחת את סצנת המיטה ומעבירה אותה מן הפחד אל שינוי הצורה.
ב־Christina Sleeps on Both Sides of Grandma’s Bed משנת 2010, הילדה והאישה אינן יושבות מול הזאב. הן הופכות לזאבות. הילדה אוחזת ביין אדום או דם ובבשר נא. יש בה יופי, איום, פרווה וניב. הדמות המבוגרת לצדה כבר קרובה יותר לזאבה. זו אינה תמונת קורבן. זו תמונת ירושה.
יצירה לקריאה חזותית
Jazmina Cininas: Christina Sleeps on Both Sides of Grandma’s Bed
ביצירה הזו Jazmina Cininas חוזרת אל סצנת המיטה המוכרת של כיפה אדומה, אבל מסרבת להשאיר את הילדה בתפקיד הטרף. הילדה והסבתא אינן עומדות מול הזאב. הן נעשות זאבות. כך סצנת האימה הביתית הופכת לרגע של ירושה, גוף ושינוי צורה.
לצפייה ביצירה באתר האמניתסינינאס עונה לדורֶה. אצלו המיטה היא מלכודת. אצלה המיטה היא אתר התמרה. הסבתא אינה רק הקורבן שנבלע בתחילת הסיפור. הילדה אינה רק מי שעומדת להיבלע בסופו. שתיהן נעשות חלק מן הדבר שהסיפור הישן ניסה להעמיד מולן.
במשך מאות שנים כיפה אדומה שימשה אזהרה. מפני הזאב, מפני גברים, מפני מיניות, מפני אי-ציות. בעיבודים החכמים באמת, האזהרה קורסת. הזאב כבר אינו רק סכנה שמגיעה מבחוץ. הוא הגוף שהפחידו אותה ממנו, הכוח שניסו להרחיק ממנה, והטבע שהסיפור הישן ביקש לאלף. לפעמים הוא האויב. לפעמים הוא השותף. לפעמים הוא מה שהילדה מגלה על עצמה אחרי שהפסיקה להאמין לסיפור שסיפרו עליה.
ספרות טובה יודעת להפוך ילדה לזאבה. פוליטיקה גרועה יודעת להפוך משרד ציבורי למאורה. הזאב למד לחתום על מסמכים, להתלבש יפה, ולנאום על שוויון בזמן שהוא מנהל יער פרטי. וכיפה אדומה, זו שכבר למדה להשיב מבט ולסרב להיות טרף מנומס, נכנסת לפעמים אל המאורה, מסתכלת סביבה, ומחליטה שהפרווה דווקא מחמיאה לה.
וברגע הזה היא לא נעשית זאבה. היא נעשית משהו פתטי בהרבה: ילדה עם פרווה שאולה. בלי סכין. בלי נשיכה. בלי רצון לשנות את היער. רק שמחה קטנה ומבישה על כך שהזאבים נתנו לה להיכנס.
הפוליטיקה הישראלית עסוקה בגרסה בזויה בהרבה של האגדה. לא בהפיכת נשים לכוח ציבורי רציני, מקצועי, מוסרי ואחראי. לא בבניית מרחב שבו נערות לומדות לעמוד מול הזאב. אלא בהפיכת לשכות, משרדים ומנגנוני כוח ליער קטן של מקורבים, סידורים, כותרות ומופעי שליטה.
הזאבים לא נעלמו. הם התחפשו, נטמעו בשיטה, ולמדו שאפשר לטרוף גם בלי ניבים חשופים. מספיק תקן, יועץ, לשכה, שכר, נסיעה, וחותמת קטנה של שירות ציבורי.
הייצוג הנשי בממשלת ישראל ה־37 היה נמוך מלכתחילה: קומץ שרות בתוך ממשלה גדולה. ובתוך הייצוג המצומצם הזה, ארבעה משרדים מרכזיים נמסרו לידי נשים: שוויון, מודיעין, סביבה ותחבורה. מילים גדולות שהפכו לתפאורה של שלטון. קידום נשים שהסתבך במאבקי סמכויות, מודיעין שלא תרם ברגע האמת, והגנת סביבה שהתבוססה בפוליטיזציה של האוויר. והדובדבן שבקצפת, מופע היחיד של שרת התחבורה: מדינה תקועה, אזרחים תקועים, ועתירות חופש המידע שמגלות שרה אחת שיש לה תיאטרון תנועה פרטי.
כיפה אדומה חוזרת אלינו לא כאגדה, אלא כהערת שוליים מרושעת על המציאות. השאלה אינה אם נשים מגיעות לעמדות כוח. השאלה היא מה הן עושות עם הכוח הזה. האם הן משתמשות בו כדי לפתוח דרך לנשים אחרות, להגן על מי שאין לה כוח, לבנות מוסדות, לתקן שפה ציבורית, להרחיב אחריות. או שהן נכנסות אל היער, לובשות את הפרווה הישנה, ומגלות שהזאב תמיד שמר מקום למי שמוכנה לדבר בשפתו.
זו הבגידה האמיתית.
כאשר נשים נכנסות לעמדות כוח תחת כותרות של שוויון, סביבה, ביטחון, תחבורה ואחריות ציבורית, ואז משתמשות בכוח הזה כדי לשכפל את אותם מנגנונים ישנים של נאמנות פוליטית, מקורבים, מופע, כיסוי תחת וחלוקת שלל, יש בזה משהו מכוער במיוחד. לא מפני שנשים אמורות להיות קדושות, אלא מפני שהן יודעות בדיוק מה המחיר של עולם שמנוהל בידי זאבים, ובכל זאת בוחרות להאכיל אותם מן היד.
התרבות למדה לדמיין כיפה אדומה שאינה מחכה לצייד. ילדה שמזהה את הזאב, משיבה לו מבט, ולעיתים גם מגלה את הזאב שבתוכה. הפוליטיקה המקומית לקחה את הדימוי הזה למקום הפוך: משרדים שהופכים למאורות, ושיטות ישנות שחוזרות עם לק ג׳ל על הציפורניים.
זו אינה העצמה. זו תחפושת.
כיפה אדומה כבר לא מפחדת מהזאב.
חבל רק שבמציאות שלנו, יש נשים שהבינו את הלקח הפוך: לא איך מפסיקים להיות טרף, אלא איך מקבלים פרווה, לשכה, יועץ, נסיעה על חשבון הציבור, ושלט של שוויון על הדלת.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
