Please scroll down for an English review.
"אנקת גבהים" מצוין גם בקריאה שנייה, אולי אפילו יותר. רק אז באמת רואים עד כמה זה לא סיפור אהבה, אלא רומן על אובססיה, בעלות והרס. בידיה של אמילי ברונטה, כל מה שאנחנו אוהבים לארוז כרומנטיקה הופך לכוח משחית בתוך החיים. זה ספר פראי, ובנוי בדיוק אכזרי.
מה שצריך לדעת
רומן קלאסי מאת אמילי ברונטה על הית׳קליף וקתרין, אך בקריאה מדויקת זה אינו סיפור אהבה רומנטי אלא רומן על אובססיה, בעלות, נקמה והרס בין־דורי.
לקוראים שאוהבים ספרות אנגלית קלאסית, רומנים גותיים, דמויות בלתי נסבלות אך בלתי נשכחות, וספרים שמפרקים את הפנטזיה הרומנטית במקום ללטף אותה.
הקשר בין הית׳קליף וקתרין ככוח טורפני שמוחק גבולות, והאופן שבו פגיעה, השפלה ונקמה עוברות מדור לדור במקום להיעצר אצל מי שסבל מהן.
נלי כמספרת לא מהימנה: אישה שנראית מתונה ואמינה, אך למעשה מנהלת את הסיפור, מחליטה מה לחשוף ומה להסתיר, ומשפיעה על האופן שבו אנחנו מבינים את הכול.
הית'קליף וקתרין אינם זוג רומנטי במובן המחמיא של המילה. הם גם לא נשמות תאומות, אם נשמה תאומה אמורה להרחיב את האדם ולא לבלוע אותו. הקשר ביניהם בנוי על מחיקת גבולות. כל אחד מהם חווה את האחר כהמשך של עצמו. לכן זה אינו סיפור אהבה גדול, אלא קשר אובססיבי, טורפני, חסר ריסון. המשפט "אני הית'קליף" נשמע יפה למי שמתעקש לשמוע בו נשגבות. בפועל זו הכרזה על ביטול הנפרדות, ומשם הדרך להרס קצרה מאוד.
ברונטה מבינה שהרס אמיתי לא נשאר אצל מי שיצר אותו. הוא עובר הלאה ומחלחל. "אנקת גבהים" הוא גם רומן על הורשה רב דורית של השפלה, נקמה, בורות ועיוות רגשי. הית'קליף לא מסתפק בלפגוע במי שפגעו בו. הוא רוצה לעצב את העתיד בדמות הפציעה שלו. הוא עושה להרטון את מה שנעשה לו, וכך ברונטה מבהירה שהקורבן לא נעשה מוסרי מעצם סבלו, ולעיתים הוא פשוט משחזר את האלימות שפצעה אותו.
בקריאה שנייה בולטת יותר גם הדת, כשפת שיפוט. ג'וזף הוא הצורה הדוחה והחונקת ביותר של דת ממוסדת. אבל גם נלי, שמצטיירת כדמות מתונה יותר, חושבת דרך מסגרת דומה. כמספרת, היא ממסגרת את הבית ואת הדמויות במושגים מן העולם הדתי. המשפחה היא עדר נטוש בלי רועה, והית'קליף הוא חיה רעה האורבת לטרף. השפה הדתית נעשית כאן כלי שיפוט, ובו בזמן מתגלה גם מגבלתה. היא יודעת לגנות, לקלל ולסווג, אבל נותרת חסרת אונים מול תשוקה, אובססיה ואלימות.
אבל נלי ראויה לתשומת לב נפרדת. היא האדריכלית של מה שאנחנו רואים. כל מה שאנחנו יודעים על הית'קליף, על קתרין, ועל האהבה הגדולה הזאת עובר דרכה. בקריאה שנייה מתגלה דבר מטריד: נלי נוכחת כמעט בכל הרגעים המכריעים. היא שומעת, מדווחת, מחביאה מידע, מחליטה מתי להתערב ומתי לשתוק. היא לא מספרת את הסיפור, היא מנהלת אותו. ברונטה נותנת לנו מספרת שנראית אמינה מפני שהיא מתפקדת, מתונה ונוכחת. מי שקורא בתשומת לב מגלה שזו בדיוק הסכנה שלה. הסיפור הגדול על אובססיה והרס מסופר בידי אישה שיש לה אינטרסים משלה, וברונטה לא טורחת להזהיר אותנו מפניה.
ההישג הגדול של הרומן הוא חוסר הנוחות המתמשך שהוא מייצר מול הדמויות. אדגר הגון, אבל חלש. נלי מתפקדת, אבל מספרת מניפולטיבית ולא מהימנה. ג'וזף דתי, אבל רקוב. הית'קליף מפלצתי, וקתרין הרסנית בדרך אחרת. זה לא ספר שמחלק את העולם לטובים ורעים, אלא ספר על עולם שהסדר המוסרי שלו כבר נסדק מבפנים.
ובכל זאת, סיום הספר מותיר פתח של תקווה. בדור השני מופיעה אפשרות זהירה של תיקון. לא גאולה מתוקה, אלא אפשרות לא לחזור באופן מושלם על חטאי ההורים. הקשר בין קאתי להרטון חשוב בדיוק משום שהוא מציע צורה אחרת של קִרבה, כזו שאינה נשענת על מחיקה, השפלה או בעלות.
זו הסיבה ש"אנקת גבהים" עדיין מצוין כל כך, וגם מפתיע כל כך. הוא מסרב לשקר על מה שאנשים אוהבים לקרוא לו אהבה. עוצמה רגשית אינה עומק מוסרי, התמזגות אינה אינטימיות, וקשר יכול להיות טוטאלי, מסעיר ובלתי נשכח, ובכל זאת חולה מן היסוד. אמילי ברונטה לא כתבה פנטזיה על אהבה גדולה. היא כתבה רומן אכזרי על אובססיה, הורשה והרס. מאתיים שנה אחר כך, הוא עדיין חד יותר מרוב הספרים שממשיכים למכור לקוראים רעל בתחפושת של רומנטיקה.
אנקת גבהים/ אמילי ברונטה
הוצאת ידיעות ספרים, 2008, 304 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Wuthering Heights / Emily Brontë
Wuthering Heights is excellent on a second reading, perhaps even more so. Only then does it become clear just how much this is not a love story, but a novel about obsession, possession, and destruction. In Emily Brontë’s hands, everything we like to package as romance becomes a corrupting force inside life itself. This is a wild book, built with cruel precision.
Heathcliff and Catherine are not a romantic couple in any flattering sense of the word. They are not soulmates either, if a soulmate is supposed to expand a person rather than swallow them whole. Their bond is built on the erasure of boundaries. Each experiences the other as an extension of the self. That is why this is not a great love story, but an obsessive, predatory, unrestrained connection. The line “I am Heathcliff” sounds beautiful to anyone determined to hear grandeur in it. In practice, it is a declaration of the cancellation of separateness, and from there, the road to destruction is very short.
Brontë understands that real destruction does not remain with the person who created it. It moves on and seeps into others. Wuthering Heights is also a novel about the intergenerational inheritance of humiliation, revenge, ignorance, and emotional distortion. Heathcliff is not content merely to hurt those who hurt him. He wants to shape the future in the image of his wound. He does to Hareton what was done to him, and through this, Brontë makes clear that suffering does not make the victim morally pure. Sometimes it simply teaches him how to reproduce the violence that injured him.
On a second reading, religion also becomes more visible as a language of judgment. Joseph represents the most repellent and suffocating form of institutional religion. But Nelly, who appears more moderate, also thinks through a similar framework. As a narrator, she frames the house and its inhabitants in terms drawn from the religious world. The family is a lost flock without a shepherd, and Heathcliff is an evil beast lying in wait for prey. Religious language becomes here a tool of judgment, while also revealing its own limits. It knows how to condemn, curse, and classify, but it remains helpless before desire, obsession, and violence.
But Nelly deserves separate attention. She is the architect of what we see. Everything we know about Heathcliff, Catherine, and this “great love” passes through her. On a second reading, something disturbing emerges: Nelly is present at nearly all the decisive moments. She hears, reports, and hides information, and decides when to intervene and when to remain silent. She does not merely tell the story; she manages it. Brontë gives us a narrator who appears trustworthy because she is functional, moderate, and present. A careful reader discovers that this is precisely her danger. The great story of obsession and destruction is told by a woman with interests of her own, and Brontë does not bother to warn us about her.
The novel’s great achievement lies in the sustained discomfort it creates around its characters. Edgar is decent, but weak. Nelly functions, but she is a manipulative and unreliable narrator. Joseph is religious, but rotten. Heathcliff is monstrous, and Catherine is destructive in another way. This is not a book that divides the world into good and evil, but a book about a world whose moral order has already cracked from within.
And yet, the ending leaves a narrow opening for hope. In the second generation, a cautious possibility of repair appears. Not sweet redemption, but the possibility of not repeating the sins of the parents perfectly. The bond between Cathy and Hareton matters precisely because it offers another form of closeness, one that is not built on erasure, humiliation, or possession.
That is why Wuthering Heights remains so excellent, and still so surprising. It refuses to lie about what people like to call love. Emotional intensity is not moral depth; fusion is not intimacy; and a bond can be total, thrilling, and unforgettable, yet still be sick at its root. Emily Brontë did not write a fantasy about great love. She wrote a brutal novel about obsession, inheritance, and destruction. Nearly two hundred years later, it is still sharper than most books that continue to sell readers poison disguised as romance.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
רק אומר – שאישית העדפתי גרסאות קולנוע וגרסאות טלוויזיה על פני הרומן כצמו שקראתי לפני המון-המון שנים.
מובן בהחלט. אני חושבת שיש סרטים שעושים רק טוב לספרים.