כיפה אדומה התחילה כסיפור שמלמד ילדות לפחד מן הזאב, לציית ולהבין שאם משהו קרה להן, כנראה הן דיברו עם הזר הלא נכון. דרך פרו, האחים גרים, אנג׳לה קרטר וג׳זמינה סינינאס, האגדה הזאת השתנתה: הילדה הפסיקה להיות טרף מנומס והתחילה להחזיר מבט. אבל במציאות הפוליטית שלנו, יש מי שהבינו את הלקח הפוך לגמרי.
בין רוברט אופנהיימר ב-1954 לפרשות המקומיות של 2026: איך המדינה לומדת לדבר בשפת הביטחון עד שהשפה עצמה בולעת את המציאות. על היררכיית הכוח הישראלית והרגע שבו הביטחון מפסיק להגן על הציבור ומתחיל להגן על בעלי הכוח מפני אחריות.
הערות שוליים: ביטחון המדינה, או למי מותר לסכן אותו Read Post »
אחרי 40 יום של לחימה בשיטת קבוצת ווטסאפ ללא אדמין, מתברר שאפילו ברונים פיאודלים מ-1215 הבינו משהו שאנחנו מסרבים לקלוט: לא מממנים מלחמות בלי לבקש קבלה.
הערות שוליים: יצאנו למלחמה קיומית, חזרנו עם כביש אגרה איראני Read Post »
פוסט על ההבדל בין חופש לחירות, על קריסת הרצון המשותף, ועל הרגע שבו אזרחים חדלים להיות שותפים והופכים לפועלי תחזוקה של מערכת שאינה מייצגת אותם עוד.
קראתי השבוע את פחד של צוויג, ופתאום הבנתי שפחד איננו רק רגש. יש פחד כאירוע, ויש פחד כאקלים. האירוע מבהיל. האקלים משנה אישיות. הערות שוליים על פחד, חדשות, ספרות, והדרך שבה איום חיצוני נעשה מבנה פנימי.
מלחמות לא נגמרות כשהאש נפסקת. הן ממשיכות לחיות בתוך הילדים, בתוך האימהות, ובתוך המיתוסים שהן משאירות אחריהן.
דלילו כתב על רעש לבן שמטשטש פחד, אבל המציאות שלנו כבר מזמן לא לבנה. היא אדומה, חודרת ובוטה. על הדרך שבה סטטיסטיקה הופכת למזרק הרדמה, על הפער בין "ניהול" לחוסר אונים, ועל הרגע שבו הפחד הופך לטבעי עד שהוא נעלם מהעין.
פוסט מחשבות שוליים על תוצאות שמגיעות עם רעל: רעש שמתחפש ליציבות, קהל שמבקש סוף ודאי, והסיבוב האמריקאי שלא נגמר. דלילו וטוכמן מציעים עדשה, לא נחמה.
הנשמה חוזרת לתרבות הישראלית דרך הפופ האמוני, וזה לא בהכרח רע. השאלה היא מתי עוגן נהיה פטור, ומתי השפה מתחילה לארגן כישלון מחדש כסיפור ניצחון.
עולם שמתנהל “כמו שצריך” יודע למחוק אנשים בלי לצעוק. בשלושה ספרים אמריקאיים שונים לכאורה, האלימות אינה פרץ יצרים ואינה תאונה. היא מנגנון מסודר, מוסרי בעיני עצמו, שפועל בשם חלום, בשם אמונה ובשם נימוס. זה מסע בעקבות חברה שמעדיפה לשמור על הסדר גם כשהוא גובה מחיר אנושי נורא.
כשהמערכת לא טועה: שלושה ספרים על אמריקה שמוחקת אנשים מתוך סדר Read Post »
לקראת יובל החמישים, מציג מוזאון המטרופוליטן תערוכת רטרוספקטיבה של פרנק רוברט. צילומי שחור לבן, שצולמו במסע שערך באמריקה בין השנים 1955- 1957.
הרשומה המקסימה של אופל (שנעלמה במעבי האינטרנט), עשתה לי חשק להעלות את צילומי 2 התורמוסים שמצאתי בדרך לירושלים, אבל היום שלי התחרבש
