הערות שוליים: ביטחון המדינה, או למי מותר לסכן אותו

באחת ההרצאות החזקות ב־How 1954 Changed History, מייקל פלם חוזר אל פרשת רוברט אופנהיימר ואל ניסוי פצצת המימן Castle Bravo. ההרצאה על נשק גרעיני מתפתחת מהר מאוד לשאלה רחבה יותר: איך מדינה לומדת לדבר בשפת הביטחון עד שהשפה עצמה מתחילה לבלוע את המציאות.

אופנהיימר, האיש שניהל את המעבדה בלוס אלמוס ועמד בלב פרויקט מנהטן, הפך בתוך פחות מעשור מגיבור לאומי לסיכון ביטחוני. הוא לא בגד. פלם מדגיש שהוועדה קבעה בסופו של דבר שהוא אזרח נאמן. אבל באקלים של המלחמה הקרה, נאמנות לא נמדדה רק במעשים. היא נמדדה גם בנכונות להתיישר עם הממשל, לקבל את גבולות השיח, ולא לערער בפומבי על ההיגיון הביטחוני של התקופה. אופנהיימר התנגד לפיתוח פצצת המימן, דרש שקיפות ציבורית רבה יותר לגבי מרוץ החימוש, והזהיר מפני עולם שבו שתי מעצמות יושבות “כמו שני עקרבים בבקבוק”, כל אחת מסוגלת להרוג את השנייה רק במחיר חייה שלה. בשביל יריביו, זו כבר הייתה מחשבה חופשית מדי במקום שבו ביקשו ציות.

השימוע נגדו היה שיעור מאלף באופן שבו ביטחון יכול להתחפש להליך תקין. היו שם ועדה, תובע, סנגור, עדים, פרוטוקול, מילים יפות של משפט. אבל הכללים עצמם היו עקומים: ההגנה לא קיבלה גישה מלאה לחומר המסווג, התביעה נהנתה ממידע שהושג בהאזנות, ואפילו שיחות חסויות של אופנהיימר עם עורכי דינו הועברו לידי מי שפעל נגדו. פלם מזכיר שדייוויד ליליינטל, יו״ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, השווה את ההליך לאינקוויזיציה הספרדית. לא מפני שלא היו מסמכים. היו. לא מפני שלא היו שאלות. היו. אלא מפני שההליך המשפטי שימש כעטיפה מכובדת להכרעה שכבר הבשילה במחשכים.

פרשת אופנהיימר מעניקה שיעור בשפה: השפה הביטחונית היא טכנולוגיה של כוח. היא משנה את תנאי הדיון. בירור ציבורי נעשה חומר רגיש. ביקורת נעשית סכנה. אחריות נעשית סוד. והאזרח, כמו תמיד, מתבקש להאמין שמאחורי הווילון יושבים אנשים אחראים, נקיים מאינטרסים, שמנהלים הכול בתבונה. ההיסטוריה, למרבה אי־הנוחות, אינה מספקת לכך הרבה ערבויות.

כאן נכנסת הפרשה המקומית מן החודשים האחרונים, לא כנושא בפני עצמו, אלא כמקרה מבחן לשאלה רחבה יותר: מה קורה כאשר שפה ביטחונית פוגשת כוח פוליטי. ההקבלה אינה בין אופנהיימר לבין הפרשה הישראלית. אין כאן אותה דרמה, אותו קנה מידה או אותה טרגדיה היסטורית. ההקבלה נמצאת בשפה: באופן שבו ביטחון הופך ממידע שצריך לברר למרחב שמארגן מחדש כוח, אחריות וחסינות. לפי הפרסומים, חברת כנסת חשודה כי חשפה את זהותו של איש שב״כ, בן זוגה של דמות המזוהה עם המחאה נגד הממשלה. לאחר עיכובים ממושכים החלו ההליכים בעניינה להתקדם, והיא צפויה לטעון לחסינות פרלמנטרית.

ההליך המשפטי עוד יתנהל בדרכו, לאטו, כמקובל כשיש למערכת סיבות להיזכר במורכבות. השאלה הציבורית כבר מונחת על השולחן: אם ביטחון המדינה הוא עיקרון קשיח כל כך, מדוע הוא נעשה פתאום גמיש, פרוצדורלי ומנומס כאשר החשודה היא נבחרת ציבור?

מעבר לשאלה המשפטית, זו שאלה על היררכיית הכוח בישראל. כאשר קטין או אזרח אלמוני נחשדים במגע עם גורם עוין, הביטחון נוחת עליהם במלוא כובדו. לעיתים עם צווי איסור פרסום, לעיתים עם חומר חסוי, לעיתים עם מעט מאוד מידע לציבור. כאשר חברת כנסת נחשדת בחשיפת מידע רגיש על איש מערכת ביטחון, מתגלה לפתע עולם עשיר של ניואנסים: חסינות, פרוצדורה, עיכובים, ועדות, תעודות חיסיון, שיקולים. המערכת, כך נדמה, יודעת להיות עדינה. השאלה היא מדוע העדינות הזאת מופיעה דווקא במקום שבו הכוח כבר נמצא בצד של החשודה.

חסינות פרלמנטרית היא כלי דמוקרטי הכרחי. בלעדיה, חקירה פלילית עלולה להפוך לכלי לחץ על נבחרי ציבור ולפגוע ביכולת הכנסת לפעול באופן חופשי. בדיוק משום כך צריך להיזהר שלא להפוך אותה לדבר ההפוך: שכבת הגנה סביב שימוש בלתי אחראי בכוח ציבורי. חסינות נועדה להגן על פעולה פרלמנטרית. היא אינה אמורה להעניק קדושה אוטומטית לכל דבר שנאמר מתוך עמדה פוליטית.

הקשר לאופנהיימר מתחדד. בשני המקרים, “ביטחון המדינה” אינו מופיע כעובדה ניטרלית. הוא מופיע כשפה של כוח. אצל אופנהיימר, השפה הזו שימשה כדי להרחיק אדם מסוכן מדי מבחינה רעיונית, גם כשלא הוכח שהיה בוגד. במקרה הישראלי, אותה שפה עלולה לפעול בכיוון ההפוך: לעכב, לרכך ולעטוף את ההתמודדות עם חשד הנוגע לבעלת כוח פוליטי. פעם הביטחון הוא פטיש. פעם הוא מטרייה. תלוי מי עומד מתחתיו.

וזה לב הבעיה. ביטחון אמיתי אינו יכול להיות סלקטיבי. הוא אינו יכול להיות קדוש כלפי חלשים וגמיש כלפי חזקים. אם חשיפת מידע רגיש מסכנת אנשים, מבצעים או מערכות, היא מסכנת אותם גם כאשר היא נעשית מעל במה פרלמנטרית. אולי אפילו יותר. לחברת כנסת יש מיקרופון גדול יותר, חסינות רחבה יותר, קהל נאמן יותר, ויכולת להפוך מידע חסוי לנשק פוליטי תוך שניות. זה לא מקטין את הסכנה. זה מגדיל אותה.

הנקודה המוסרית חמורה דווקא מפני שלא ברור איזה אינטרס ציבורי חיוני שירתה החשיפה. לפי הפרסומים, לא מדובר בחשיפת עוולה, לא בפיקוח ציבורי על מעשה פסול, ולא באזהרה מפני סכנה מיידית לציבור. כאשר פרט רגיש על אדם נחשף בלי הצדקה ציבורית ברורה, החיים הפרטיים שלו הופכים לחומר גלם במאבק שאינו שלו. גם בלי לקבוע מניע, זהו שימוש בלתי ראוי בכוח.

ב־1954, אופנהיימר גילה שהמדינה יכולה להגלות אדם ממוקדי הכוח באמצעות שפה ביטחונית נקייה, מסודרת ומצוחצחת. בישראל של היום, אנחנו פוגשים פנים אחרות של אותו מנגנון: שפה ביטחונית שנעשית אכזרית מאוד כלפי מי שאין לו כוח, ורכה להפליא כלפי מי שיושב בתוך מוקדי הכוח עצמם.

ביטחון המדינה אמור להגן על הציבור. כאשר הוא משמש להשתקת ביקורת, הוא מסוכן. כאשר הוא משמש לחסימת דין וחשבון, הוא מסוכן לא פחות. ובכאוס הישראלי הנוכחי, הסכנה הגדולה ביותר היא שכבר לא ברור אם הביטחון מגן על המדינה מפני אויביה, או על בעלי הכוח מפני אחריות.

כך נראית הפקרות עם מיקרופון. וכאשר חשד כזה זוכה לרף זהירות שלא תמיד שמור לאזרח חלש, הבעיה כבר אינה רק האדם שדיבר. הבעיה היא מדינה שלמדה לשמוע אחרת לפי מי שמחזיק במיקרופון.