Mad Mabel / Sally Hepworth

סיימתי את Mad Mabel של סאלי הפוורת', ואיזה ספר טוב.

אלסי מייבל פיצפטריק בת שמונים ואחת, גרה בקני ליין במלבורן כבר שישים שנה, והיא אחת הדמויות היותר מוצלחות שקראתי לאחרונה. היא חטטנית, קנטרנית, נבזית במידה הנכונה, חסרת סבלנות, חדה מאוד ומצחיקה בלי להתאמץ להיות מצחיקה. כל מי שעובר לידה מסתכן בהערת שוליים קטלנית.

לאלסי יש עבר שהיא עבדה קשה מאוד להשאיר מאחור. כשהשכן שלה, בן התשעים ואחת והנמסיס שלה, נמצא מת בביתו ואלסי היא זו שמגלה את הגופה, העבר חוזר לרדוף אותה. פתאום כולם נזכרים ב"מייבל המשוגעת", הילדה ששמה נקשר בעבר בשורה של מקרי מוות, ואלסי הופכת לחשודה המיידית.

כשהעבר מתחיל להציף את ההווה, אלסי מסכימה לספר את הסיפור שלה לשני פודקאסטרים של פשע אמיתי, ומשם הספר נע כל הזמן בין שתי התקופות.

המעברים האלה עובדים מצוין.

כל פעם חוזרים קצת לילדה שהייתה, ואז שוב לאישה שהיא היום, ועוד חלק מתחבר. הסיפור המשפחתי שלה קשה מאוד. אלסי גדלה בתוך בית רעיל, עם אמא שלא באמת הצליחה להגן עליה ועם אב שהתנכר אליה, האשים אותה בדברים קשים והשאיר אותה שנים עם התחושה שמשהו בה פגום. היא הייתה ילדה בודדה, מנודה ולא מובנת. המבוגרים והילדים סביבה כמעט תמיד בחרו בעצמם ולא בה.

אהבתי שהפוורת' לא מרככת את אלסי כדי שנאהב אותה. היא לא הופכת אותה למסכנה ולא נותנת לה נאומי רחמים עצמיים. אלסי לא חושבת על עצמה כקורבן. היא עוקצנית, שיפוטית, לפעמים ממש בלתי נסבלת, והיא גם אחת הסיבות שהספר כל כך כיפי לקריאה.

ככל שהעבר נפרש, הכינוי "Mad Mabel" מתחיל להישמע אחרת לגמרי. פחות תיאור של מי שהיא, יותר מיתולוגיה שחזרו עליה מספיק פעמים כדי שהיא תתקבע כאמת.

מה באמת קרה לאלסי במשך השנים ואיך ילדה מסוימת הפכה בעיני העולם ל"מייבל המשוגעת".

הסיפור בהווה ממשיך כל הזמן את מה שקרה בעבר. הקשר עם פרספוני, ילדה בת השבע של השכנה, שמחליטה שהן יהיו חברות. החברות עם דפני, השכנים שנרתעים ממנה ובהמשך מתקרבים אליה, הכול מתחבר לחיים שהיא חיה כל השנים. פתאום בגיל שמונים ואחת היא נאלצת לחזור לדברים שהיא קברה, לספר את הגרסה שלה ולבדוק מה נשאר ממנה אחרי שמסירים את כל מה שאנשים אחרים החליטו שהיא.

הספר נוגע במשפחה רעילה, בדידות, בריונות, גזלייטינג, חברות ואהבה, וכל אלה נכנסים לתוך העלילה בלי להרגיש כמו רשימת נושאים שהמחברת סימנה לעצמה מראש.

הסוף קצת פחות טוב בעיניי. הוא מרגיש מעט חלש יותר מכל מה שנבנה לפניו, ובספר כל כך חזק זה מורגש. אבל הדרך לסוף כל כך טובה, אלסי כל כך מוצלחת, והסיפור שלה כל כך חזק, שסלחתי לו.

Mad Mabel הוא מסוג ספרי המתח שאני הכי אוהבת. כאלה שמשתמשים בתעלומה כדי לפתוח חיים שלמים ולא מסתפקים בשאלה מי עשה מה.

ספר טוב מאוד. ממש.

Mad Mabel / Sally Hepworth

I finished Mad Mabel by Sally Hepworth, and it was a great book.

Eighty-one-year-old Elsie Mabel Fitzpatrick has lived on Kenny Lane in Melbourne for sixty years, and she is one of the most successful characters I have read in quite a while. She is nosy, cantankerous, nasty in exactly the right measure, impatient, very sharp, and funny without ever trying to be funny. Anyone who passes within range risks becoming the subject of a lethal footnote.

Elsie has a past she has worked very hard to leave behind. When her ninety-one-year-old neighbor and long-time nemesis is found dead in his home, and Elsie is the one who discovers the body, that past comes back to haunt her. Suddenly everyone remembers “Mad Mabel,” the girl whose name was once connected to a string of deaths, and Elsie becomes the obvious suspect.

As the past floods into the present, Elsie agrees to tell her story to two true-crime podcasters, and from that point on the novel constantly moves between the two timelines.

Those transitions work extremely well.

Each time we return to the girl she once was, another piece falls into place, and then we come back to the woman she is now. Her family history is deeply painful. Elsie grew up in a toxic home, with a mother who never really managed to protect her and a father who rejected her, blamed her for terrible things, and left her carrying the belief for years that there was something fundamentally wrong with her.

She was a lonely, ostracised and misunderstood child. The adults and children around her almost always chose themselves rather than her.

I love that Hepworth does not soften Elsie to make us like her. She does not turn her into a victim or give her speeches full of self-pity. Elsie doesn't see herself as a victim. She is sarcastic, judgmental, sometimes genuinely unbearable, and one of the main reasons the book is so much fun to read.

As the past unfolds, the nickname “Mad Mabel” begins to sound completely different. Less like a description of who she is and more like a mythology repeated often enough that it eventually hardened into truth: a story about what supposedly happened to Elsie over the years, and about how one particular child became “Mad Mabel” in the eyes of the world.

The present-day story continually extends what happened in the past. It follows her relationship with Persephone, the neighbor’s seven-year-old daughter, who simply decides they are going to be friends; her friendship with Daphne; and the neighbors who initially keep their distance and later move closer to her. All of it connects to the life Elsie has lived for decades.

At eighty-one, she is suddenly forced to return to the things she buried, tell her own version of events, and find out what remains of her once everything other people decided about her has been stripped away.

The novel touches on toxic families, loneliness, bullying, gaslighting, friendship, and love, and these themes enter the story naturally rather than feeling like a checklist the author set out to complete.

The ending worked a little less well for me. It feels slightly weaker than everything that comes before it, and in a book this strong, that is noticeable.

But the journey toward that ending is so good, Elsie is such a successful character, and her story is so strong that I forgave it.

Mad Mabel is exactly the kind of mystery I love most: the kind that uses a crime to open up an entire life rather than settling for the question of who did what.

A very good book. Really.

sivi

אמא במשרה מלאה ואשת קריירה, תולעת ספרים היסטרית וצלמת בצוק העיתים. דעתנית וחובבת פוליטיקה ופילוסופיה. שואפת להגיע לירח ומקווה שזה יקרה לפני שהירח יגיע אלינו. אני מאחלת לקוראי הבלוג נסיעה נעימה!

See Full Bio