העדויות / מרגרט אטווד

סיימתי את העדויות של מרגרט אטווד, ולדעתי מעשה השפחה היה ספר הרבה יותר חזק.

העדויות מחזיר אותנו לגלעד כחמש־עשרה שנה אחרי אירועי מעשה השפחה. הסיפור מסופר דרך שלוש עדויות של נשים שונות מאוד זו מזו: דודה לידיה, אחת הדמויות החזקות והמוכרות של המשטר ואחת הדודות המייסדות; אגנס, נערה שגדלה בגלעד בבית מכובד. אביה, אחד הקצינים הבכירים, נעדר רוב הזמן מהבית והיא גדלה בחברת המשרתות. אגנס חונכה להיות כנועה וצייתנית, עם ייעוד ברור: להינשא לגבר ממעמדה, או ממעמד גבוה יותר, וללדת לו ילדים; ודייזי, צעירה שחיה בקנדה ומכירה את גלעד בעיקר מבחוץ.

ככל שהעדויות מתקדמות, הקשרים בין הדמויות מתבהרים ושלושת הסיפורים מתחילים לנוע לעבר נקודת מפגש אחת.

העלילה נעה על ציר הזמן ומתחלפת בין שלושה קולות. שלוש עדויות, שלוש נקודות מבט שנעות בנפרד ובהדרגה מתכנסות לקו עלילה אחד. המבנה הזה עובד. הקולות מובחנים, המעברים ביניהם טובים, החיבור מדויק, ואטווד יודעת היטב מתי לחשוף מידע ומתי להשאיר אותו תלוי באוויר.

גלעד מצמררת. אטווד עדיין יודעת לכתוב על כוח, ציות, פחד ושליטה בצורה חדה מאוד. יש בספר רגעים מבריקים ממש, כאלה שמזכירים בדיוק למה היא סופרת כל כך טובה.

אבל הבחירה בסיפור שמורכב מעדויות יוצרת מרחק שלא היה קיים ב- מעשה השפחה.

והספר לא תמיד מצליח להתגבר עליו.

עדות היא כבר סיפור שמסופר אחרי שהדבר התרחש. מישהו זוכר, מסדר, בוחר מה להכניס ומה להשאיר בחוץ. יש לזה כוח כשמנסים להבין מערכת. זה מאפשר לראות את המבנה של גלעד, את מנגנוני השליטה שלה, את האופן שבו היא מחנכת, מפחידה, מענישה ומייצרת נאמנות.

הבעיה היא שעדות מספרת יותר משהיא מראה.

ב-מעשה השפחה הייתי בתוך החוויה. בתוך הגוף, בתוך הפחד, בתוך חוסר הוודאות. הספר יצר תחושת מחנק אמיתית. כאן מצאתי את עצמי לא פעם עומדת צעד אחד מאחור, מקשיבה לעדות על מה שקרה במקום להיות שם בזמן שזה קורה.

וזה הבדל עצום.

הספר מתעניין מאוד במשטר. בדרך שבה נשים חיות בתוכו, משתפות איתו פעולה, מתמרנות אותו, משתמשות בכוח שהוא נותן להן ומנסות לשרוד בתוכו.

דודה לידיה היא מבחינתי הדמות המעניינת ביותר בספר. אטווד מאפשרת דרכה הצצה הרבה יותר מורכבת אל תוך המערכת. אל הקורבנות שלה, אבל בעיקר אל מי שלמדה לפעול בתוכה, לצבור כוח ולהבין בדיוק איך להשתמש בו.

ברגעים שבהם דודה לידיה היא הדוברת, הספר חי באמת.

יש ב-העדויות חוכמה. יש בו בנייה טובה. יש בו קטעים חדים מאוד, ולעיתים גם אכזריים מאוד.

פשוט לא נשארתי מזועזעת ממנו.

נשארתי בעיקר עם התחושה שקראתי ספר שמסביר היטב עולם שכבר הכרתי.

ולפעמים, במיוחד אחרי מעשה השפחה, הסבר פשוט לא מספיק.

The Handmaid’s Tale #2

The Testaments / Margaret Atwood

I finished The Testaments by Margaret Atwood, and in my opinion The Handmaid’s Tale was a much stronger book.

The Testaments takes us back to Gilead around fifteen years after the events of The Handmaid’s Tale. The story is told through the testimonies of three very different women: Aunt Lydia, one of the regime’s most powerful and familiar figures and one of the founding Aunts; Agnes, a girl who has grown up in a respectable household inside Gilead; and Daisy, a young woman living in Canada who knows Gilead mostly from the outside.

Agnes’s father is a senior Commander who is absent from home much of the time, and she is largely raised among the household servants. She has been educated to be obedient and submissive, with one clear purpose: to marry a man of her own rank, or preferably a higher one, and bear his children.

As the testimonies progress, the connections between the characters become clearer, and the three stories gradually begin moving toward a single point of convergence.

The novel moves along its timeline while shifting between three voices. Three testimonies, three perspectives, initially moving separately and gradually converging into one narrative line.

That structure works.

The voices are distinct, the transitions are effective, the connections are precise, and Atwood knows exactly when to reveal information and when to leave it suspended.

Gilead is chilling.

Atwood still knows how to write about power, obedience, fear and control with enormous sharpness. There are genuinely brilliant moments here, the kind that remind you exactly why she is such a good writer.

But the decision to tell the story through testimonies creates a distance that did not exist in The Handmaid’s Tale.

And the novel does not always manage to overcome it.

A testimony is already a story told after the event has happened. Someone remembers, arranges, chooses what to include and what to leave out.

That has real power when the goal is to understand a system. It lets us see the structure of Gilead, its mechanisms of control, and the ways it educates, frightens, punishes, and manufactures loyalty.

The problem is that testimony tells more than it shows.

In The Handmaid’s Tale, I was inside the experience. Inside the body, inside the fear, inside the uncertainty. The book created a genuine sense of suffocation.

Here, I often found myself standing one step behind, listening to someone tell me what had happened rather than being there as it happened.

And that is an enormous difference.

The novel is deeply interested in the regime itself: how women live within it, cooperate with it, manipulate it, use the power it grants them, and try to survive inside it.

For me, Aunt Lydia is the most interesting character in the book.

Through her, Atwood offers a much more complicated look inside the system. At its victims, certainly, but above all at someone who learned how to function within it, accumulate power, and understand exactly how to use that power.

Whenever Aunt Lydia is speaking, the novel truly comes alive.

There is intelligence in The Testaments. It is well constructed. It contains very sharp passages, and at times very cruel ones.

I didn't finish it feeling devastated.

What stayed with me instead was the feeling that I had read a book that explained a world I already knew extremely well.

And sometimes, especially after The Handmaid’s Tale, explanation simply is not enough.

sivi

אמא במשרה מלאה ואשת קריירה, תולעת ספרים היסטרית וצלמת בצוק העיתים. דעתנית וחובבת פוליטיקה ופילוסופיה. שואפת להגיע לירח ומקווה שזה יקרה לפני שהירח יגיע אלינו. אני מאחלת לקוראי הבלוג נסיעה נעימה!

See Full Bio