קראתי את Ricochet: Guns, Greed, and the American Way of Violence מאת מייק מקינטייר, עיתונאי חוקר זוכה שלושה פרסי פוליצר. הספר עוסק בתרבות הנשק האמריקאית, וככל שהוא מתקדם הוא דוחף לקורא מראה ברוטלית לפנים.
השיח על נשק מנסה למכור לנו ביטחון, עד שמבינים שהוא בעצם מוכר לנו הנדסת תודעה. הוא מתמקד לכאורה בשאלה מה מותר לאדם להחזיק כדי להרגיש ביטחון אישי, אבל מסתיר שאלה כואבת בהרבה: מי נדרש לשלם בחייו כדי שהאחר ירגיש חזק.
חירות היא מילה יפה. קל לעטוף בה כוח, אלימות, חשדנות, חרדה וגבריות פצועה. ברגע שחירותו של אדם אחד מחייבת את כל הסובבים אותו לחיות בדריכות מתמדת, זו אינה חירות. זו כפייה של פחד.
ברגע שזכות מתעלמת מן המחיר שהיא מטילה על אחרים, היא מפסיקה להיות חירות ומתחילה להיות כוח. במקרה של נשק, הכוח נשאר אצל מי שמחזיק בו. הפחד עובר לכל השאר. אל בתי הספר, אל הרחובות, אל מקום העבודה. אדם אחד מרגיש בטוח יותר, וכל היתר נדרשים לארגן את חייהם סביב האפשרות שהוא ישתמש בכוח הזה.
כשמדינה שולחת את אזרחיה להתחמש, היא לא מחזקת אותם. היא מודה בכישלונה. היא אומרת להם, בלי לומר זאת במפורש: אל תסמכו עלינו שנגן עליכם, תגיעו מוכנים. הפחד מפסיק להיות אירוע חולף. הוא הופך לאקלים.
ברגע שהפחד הופך לאקלים, הוא מתחיל לנהל את הדמיון. אדם לא רק יוצא מהבית. הוא מחשב סיכון. הוא לא רק עומד בתור. הוא בודק מי עומד לידו. הוא לא רק שולח ילד לבית ספר. הוא מדמיין תרחיש. כך חיים שלמים מתארגנים סביב האפשרות שמשהו יקרה, ומישהו אחר יגיע חמוש יותר.
ככה חברה מתרגלת לאבד את עצמה. דרך עוד התאמה קטנה למציאות שאסור היה להסכים לה. עוד נשק, עוד פחד, עוד חיים של אחרים שנרשמים כהוצאה הכרחית.
חברה לא מאבדת את דרכה ביום אחד. היא מאבדת אותה בכל פעם שהיא בוחרת להמשיך לשלם את המחיר בחייהם של אחרים.
הערות שוליים
1. מנגנון הזהות: נשק מול אופיואידים
תעשיית התרופות הפעילה לובינג אגרסיבי, קנתה מומחים, שילמה על מחקרים, טשטשה סכנות ודחפה תרופות ממכרות בשם הקלה על כאב. משבר האופיואידים נולד מכסף, שיווק, אדישות רגולטורית ותאוות רווח.
ובכל זאת, יש הבדל מכריע בינו לבין הנשק.
את פרדו תבעו, פירקו והפכו את שמה לסמל של בושה. האופיואידים סומנו כמוצר מסוכן, והתעשייה שייצרה אותם כתעשייה שפעלה באופן הרסני.
הנשק נהנה מהגנה מסוג אחר לגמרי.
תעשיית הנשק הצליחה להפוך מוצר מסוכן לסמל של זהות, גבריות, חירות ועמידה אזרחית. היא מוכרת דימוי עצמי. היא מוכרת לאדם את הסיפור שהוא עצמאי, חזק, לא תלוי במדינה, לא פראייר, לא קורבן.
מוצר מסוכן אפשר להוציא מהחוק.
קשה לטפל במוצר שהפך לזהות. כי ברגע שמנסים להגביל אותו, זה כבר לא דיון על רגולציה. זה דיון בזהות של מיליוני אנשים. וכשזה קורה, גם טבח המוני נעשה משהו שהזהות מסוגלת לבלוע, ובלבד שלא תיאלץ לערער על הסיפור שהיא מספרת לעצמה.
זו אולי אחת האמיתות המכוערות ביותר: מספר המתים אינו מספיק. לא כשהמוצר כבר הותך לתוך הזהות.
2. הפרטת הביטחון בישראל: מעגל הקסמים של הפחד
ההקשר הביטחוני בישראל שונה מן ההקשר האמריקאי. אין טעם להעמיד פנים אחרת. קיימים כאן איומים אחרים, היסטוריה אחרת, גבולות אחרים, טראומות אחרות. אבל דווקא בגלל ההבדלים האלה צריך להיזהר מן המנגנון, ולא להירדם מולו.
חלוקת רישיונות נשק נרחבת מוצגת כמענה אזרחי לגיטימי. במקרים מסויימים היא אכן עשויה להציל חיים. זו אינה טענה שאפשר לבטל בזלזול. אבל הפיכת החימוש האזרחי למדיניות רחבה היא כבר עניין אחר. זו הפרטה של הביטחון האישי.
במקום לדרוש מהמדינה להגן על המרחב הציבורי, האזרח נשלח להגן על עצמו. במקום לשאול מדוע אנשים מפחדים, נותנים להם כלי שיאפשר להם לחיות בתוך הפחד. במקום לטפל בכישלון, מחמשים את מי שנושא בתוצאותיו.
וזה מעגל שמזין את עצמו.
הפחד מייצר דרישה לנשק. ריבוי הנשק מעמיק את תחושת האיום. תחושת האיום משמשת צידוק לחלוקה נוספת. בכל סיבוב כזה המדינה יכולה להציג את עצמה כמי שמחזקת את האזרח, בזמן שהיא בעצם מודה שאינה מצליחה לספק לו את הדבר הבסיסי ביותר: ביטחון שאינו תלוי בכך שהוא יסתובב חמוש.
כך הפחד מפסיק להיות תגובה למציאות. הוא נעשה שיטת ניהול.
3. אשליית נקודת המפנה
אחת האשליות המסוכנות ביותר היא שאם המצב רק יחמיר מספיק, המדינה תהיה חייבת לפעול. שעוד אסון אחד, עוד טבח אחד, יעשו את מה שהשכל הישר לא הצליח לעשות.
הניסיון מוכיח את ההפך.
ככל שהאלימות נמשכת, הציבור מסתגל. הזעזוע מתקצר. התפילות הופכות לרפלקס. ההבטחות נשמעות כמו טקס. האסון הבא כבר נכנס לתבנית מוכנה מראש: הלם, כאב, הצהרות, האשמות, שכחה, בחירות, וחזרה לאותו מקום.
אין כאן מחסור במידע. יש מחסור בזיכרון פוליטי. מערכת שמרוויחה מן הסטגנציה לא תזוז מרצונה. היא תזוז רק כשציבור יפסיק לשכוח, יפסיק להסתגל, ויפסיק להחזיר כוח למי שמתחזקים את אותו סדר.
וזה ההבדל בין כאב לבין שינוי. כאב יכול להיות עצום ועדיין לא להזיז מערכת. שינוי מתרחש רק כאשר הכאב מתורגם להפסד בקלפי.
לכן עוד קורבנות אינם בהכרח נקודת מפנה. לפעמים הם רק עוד שכבה בהסתגלות.
4. הבחירות הקרובות כמבחן אופי של הציבור הישראלי: הציבור אינו רק קורבן
נוח להאשים את הפוליטיקאים, את התעשייה ואת הלוביסטים. לפעמים זה גם נכון. יש פוליטיקאים ציניים, תעשיות חזקות ולוביסטים שעובדים קשה כדי לוודא ששום דבר מהותי לא ישתנה.
אבל זה לא הסיפור כולו.
בדמוקרטיה הציבור אינו רק קורבן סביל של המערכת. הוא גם מי שמתחזק אותה. הוא בוחר שוב ושוב את האנשים שמבטיחים לו פחד, כוח, שליטה והפרטה של האחריות. הוא מעניש או מתגמל. הוא מחליט מה עובר ומה לא עובר. הוא קובע איזה מחיר פוליטי יש להפקרה.
בחירה חוזרת במנהיגים שנכשלו בהגנה על הבטחון האישי, שמקדמים הפרטה, אלימות והפקרת המרחב הציבורי, אינה החלטה ניטרלית. אחרי שנים של אזהרות, אסונות ותוצאות, אי אפשר להעמיד פנים שהקלפי היא מקום נקי.
הבחירות הקרובות אינן רק שאלה של ניהול, זהות מפלגתית או מי נראה חזק יותר באולפן. הן מבחן אופי של חברה.
אילו חיים חשובים לה.
אילו קורבנות היא מוכנה לקבל.
על אילו שקרים היא מוכנה לסלוח.
ואילו מעשים היא ממשיכה לתגמל בכוח בקלפי.
חברה אינה אומרת מי היא רק בסיסמאות שלה. היא אומרת מי היא גם דרך האנשים שהיא ממשיכה לבחור, אחרי שהמחירים ידועים.
אחרי כל הדיבורים היפים על חירות, נותרת השאלה: חירותו של מי.
כי כל עוד אדם אחד מקבל כוח, וכל האחרים מקבלים פחד, זו לא חירות. זו מערכת שמצאה לעצמה מילה יפה.
ובקלפי, מתברר כמה אנשים עדיין מוכנים להאמין לה.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
אני מסכים מאוד לטענת "אחריות הציבור", בטח בחברה בה עדיין בחירות דמוקרטיות קובעות-מעצבות את פני החברה.