המטרה מקדשת / יריב ענבר

המטרה מקדשת מאת יריב ענבר הוא מותחן ריגול ישראלי קולח ומעניין שנקרא במהירות. הוא בנוי היטב, עמוס סודות ואינטריגות, ומפעיל ביעילות את אחד הפטנטים הוותיקים של ספרות המתח: שעון מתקתק.

העלילה נפתחת בפקס אנונימי שמגיע ללשכת ראש הממשלה. השולח מציב אולטימטום: אם לא תאושר עסקה לשחרור אסירים ביטחוניים תמורת חייל ישראלי חטוף, תיחשף זהותו של ״טבסקו״, סוכן ישראלי בכיר הפועל במדינת אויב.

על אורי ורד, מפקד יחידת הסוכנים באמ״ן, מוטלת המשימה לאתר את שולח הפקס ולמנוע את חשיפת הסוכן, ובמקביל לנסות לחלץ את טבסקו ממדינת האויב. ככל שהחקירה מתקדמת, מצטרפים אליה אנשי מודיעין, פוליטיקאים, סודות משפחתיים וחשבונות ישנים. הפרקים בנויים כספירה לאחור לקראת פקיעת האולטימטום, והמבנה הזה מעניק לספר קצב ותנועה.

ברמת העלילה, הספר עובד לא רע. האנשים שנבחרו לעמוד במרכז המשבר, האינטרסים המתנגשים והמידע שנחשף בהדרגה יוצרים קריאה זורמת. ניכרת גם היכרותו של המחבר עם עולם המודיעין, עם השפה המקצועית ועם הפוליטיקה הפנימית המלווה מערכות ממשלתיות.

אלא שלמרות השעון המתקתק, הספר לא באמת מותח.

הדילמה המרכזית אמורה להיות קשה: האם להיכנע לסחיטה ולאשר עסקת אסירים למען חייל חטוף, או לסרב ולהפקיר סוכן מודיעין חיוני. לכאורה, זו דילמה שמוכרת היטב לקורא הישראלי. את משמעותו של החייל החטוף הוא מבין מיד. לעומתו, ״טבסקו״ נשאר בגדר דמות צללים.

גם הפרויקט הסודי שעליו הוא מספק מידע נותר מעורפל. לא הבנתי מה בדיוק הסוד הגדול שהסוכן מסר לישראל, מדוע הפרויקט מסוכן כל כך, ומה הופך את הסוכן לנכס המצדיק את הסערה המדינית והביטחונית סביבו. הספר חוזר ואומר לנו שמדובר במידע קריטי, אבל אינו מראה לנו מדוע. כאשר צד אחד של הדילמה מקבל משמעות רגשית ברורה והצד האחר נשאר עמום, קשה להרגיש את עוצמתה.

אותה בעיה מאפיינת גם את הדמויות. רובן מתפקדות כפלקטים יעילים בתוך העלילה. ראש הממשלה הוא ראש ממשלה סביר בהחלט לצורכי מותחן, אבל אורי, הדמות הראשית, אינו באמת מתחבט. הוא כבר החליט שהעבודה היא מרכז חייו, והספר אינו בוחן את הבחירה הזאת לעומק. הוא מציג אותה כעובדה, ואז עוטף אותה בארשת של ייסורים.

גם מערכת היחסים בינו לבין אשתו, יפעת, הייתה יכולה להיות מורכבת ומעניינת הרבה יותר. בעלה הראשון נהרג, אורי היה חברו, ולאחר מותו נשא אותה לאישה. הנסיבות שהובילו אותו להינשא לה אינן ברורות, והספר אינו מתעכב על המטען הרגשי העצום הטמון במערכת יחסים כזאת.

יפעת עצמה נשארת בעיקר ״אשתו של איש המודיעין״, האישה שסבלה במשך שנים בשל עבודתו וכעת מציבה לו אולטימטום. אפשר להבין את הבדידות ואת הכעס שלה, אבל הם נותרים בגדר מידע שנמסר לקורא ואינם מקבלים ממשות רגשית. אחרי שנים לצד אדם שהעבודה היא זהותו, האולטימטום שלה אינו מרגיש כמו שיאו של משבר זוגי. הוא נראה בעיקר כניסיון להפעיל לחץ נוסף על הגיבור. בעיניי, זה מהלך ממש לא מוצלח.

למרות ההסתייגויות שלי, נהניתי. הספר קולח, מעניין ונקרא במהירות. יש בו רעיון טוב, מבנה יעיל ומספיק תפניות כדי להמשיך לקרוא. הוא פשוט עובד טוב יותר כמכונת עלילה מאשר כסיפור על בני אדם שנאלצים לבחור בין אפשרויות בלתי אפשריות.

The End Justifies / Yariv Inbar

The End Justifies by Yariv Inbar is a fast-paced and engaging Israeli espionage thriller. It is well structured, full of secrets and intrigue, and makes effective use of one of the oldest devices in suspense fiction: a ticking clock.

The plot begins with an anonymous fax sent to the Prime Minister’s Office. The sender issues an ultimatum: if a prisoner exchange is not approved in return for a kidnapped Israeli soldier, the identity of “Tabasco,” a senior Israeli agent operating in an enemy country, will be exposed.

Uri Vered, commander of the agents unit in Military Intelligence, is tasked with identifying the sender of the fax, preventing the agent’s exposure, and extracting Tabasco from enemy territory. As the investigation develops, intelligence officers, politicians, family secrets, and old scores become entangled in the crisis. The chapters are structured as a countdown to the ultimatum's expiration, and that structure gives the novel pace and momentum.

On the level of plot, the book works quite well. The people chosen to stand at the center of the crisis, their conflicting interests, and the information gradually revealed all create a smooth, readable thriller. The author’s familiarity with the intelligence world is also evident in the professional language and in the internal politics surrounding government and security institutions.

And yet, despite the ticking clock, the book is not genuinely suspenseful.

The central dilemma is supposed to be difficult: should the government give in to blackmail and approve a prisoner exchange in order to save a kidnapped soldier, or refuse and abandon a vital intelligence agent?

On paper, this is a dilemma that an Israeli reader immediately understands. The kidnapped soldier carries an obvious emotional and public significance. “Tabasco,” by contrast, remains a shadowy figure.

The same is true of the secret project about which he provides information. I never really understood what the great secret was, why the project was so dangerous, or what exactly made this agent such an important asset that he justified the political and security crisis surrounding him. The book repeatedly tells us that the information is critical, but it never really shows us why.

The same problem affects the characters.

Most of them function as effective figures within the plot rather than fully developed people. The Prime Minister works perfectly well as a Prime Minister in a thriller, but Uri, the main character, never truly struggles with his choices.

He has already decided that his work is the center of his life. The novel does not examine that decision in any real depth. It presents it as a fact and then wraps it in an air of suffering.

His relationship with his wife, Yifat, could also have been much more complex and interesting.

Her first husband was killed. Uri had been his friend, and after his death, Uri married her. The circumstances that led him to marry her are never entirely clear.

Yifat herself remains largely “the intelligence officer’s wife,” the woman who has spent years suffering because of his work and who now gives him an ultimatum.

Her loneliness and anger are understandable, but they remain things the reader is simply told. After years of living beside a man whose work is his identity, her ultimatum does not feel like the emotional climax of their relationship. It feels like another attempt to pressure the protagonist.

And in my view, it is not particularly successful.

Despite all these reservations, I enjoyed the book.

It is fast, interesting, and easy to read. It has a good premise, an effective structure and enough twists to keep the pages turning.

It simply works much better as a plot machine than as a story about human beings being forced to choose between impossible options.

sivi

אמא במשרה מלאה ואשת קריירה, תולעת ספרים היסטרית וצלמת בצוק העיתים. דעתנית וחובבת פוליטיקה ופילוסופיה. שואפת להגיע לירח ומקווה שזה יקרה לפני שהירח יגיע אלינו. אני מאחלת לקוראי הבלוג נסיעה נעימה!

See Full Bio