The Pale King / David Foster Wallace

בפעם הראשונה שקראתי את The Pale King סיימתי את כולו ונתתי לו שני כוכבים. עכשיו, בקריאה שנייה, חזרתי אליו מתוך מחשבה שאולי פספסתי משהו. אולי הייתי חסרת סבלנות. אולי ספר שנבנה סביב שעמום, בירוקרטיה ועבודה אפורה דורש קוראת אחרת, איטית יותר, סלחנית יותר.

לא.

הפעם פשוט הבנתי מהר יותר למה נתתי לו שני כוכבים.

The Pale King הוא הרומן האחרון של דייוויד פוסטר וולאס, שראה אור לאחר מותו ונערך מתוך כתבי היד שהותיר אחריו. הוא מתרחש ברובו בתוך רשות המסים האמריקאית ומתעניין באנשים שעושים עבודה מונוטונית, טכנית, חוזרת על עצמה.

וולאס אינו מסתיר את הנושא שלו. להפך. השעמום הוא האידיאולוגיה של הספר.

יש בו רעיון מעניין מאוד: מה קורה לתודעה כשהיא נדרשת להתמיד בתוך שגרה שאין בה גירוי, דרמה או תגמול מיידי? האם השעמום הוא צורה של משמעת? האם בעולם שמאמן אותנו לברוח מכל שנייה של שקט, יש ערך ביכולת להישאר במקום ולא להשתגע?

אלה שאלות טובות. מצוינות אפילו.

אבל רומן איננו סמינריון בפילוסופיה של הקשב.

והבעיה שלי עם The Pale King היא שהרעיון המבריק הזה לא הופך לחוויית קריאה מבריקה. הוא פשוט הופך לשעמום.

שעמום יכול להיות כלי ספרותי. הוא יכול ליצור תחושת מחנק, שחיקה, חזרתיות, קיום ריק. אבל כדי שזה יעבוד, צריך שהקורא ירגיש שהשעמום מייצר משהו מעבר לעצמו. מתח תודעתי. חרדה. תובנה. שינוי ביחס לדמות. כאן הרגשתי שאני פשוט משועממת.

וולאס, כמובן, יודע לכתוב.

יש קטעים חריפים, מצחיקים, משונים ומדויקים. יש לו יכולת כמעט אובססיבית לפרק מחשבה אנושית לחלקיקים, לעקוב אחרי סטייה קטנה של התודעה, לתאר מבוכה, ניכור, חרדה חברתית או התרסקות פנימית ברזולוציה שאצל סופרים אחרים הייתה דורשת מיקרוסקופ.

אבל אותה יכולת עצמה היא גם המלכודת שלו.

כי וולאס לא תמיד יודע מתי להפסיק.

כל מחשבה מקבלת הסתעפויות. כל הסתעפות מקבלת הסתייגות. וכל הסתייגות, חלילה, עלולה להוליד עוד פסקה.

יש בזה משהו שמתיש את הנפש.

הספר אינו בנוי כרומן קונבנציונלי. אין כאן עלילה מרכזית אחת שמתקדמת באופן מסודר אל יעד. הוא מורכב מקולות, אנקדוטות, פרקים באורכים שונים, דמויות שנכנסות ויוצאות, חלקים שנראים כמעט כמו מסמכים, וקטעים שבהם וולאס משחק בכוונה עם הגבול שבין מחבר, מספר ודמות.

הפרגמנטריות הזאת מובנת גם מפני שהספר לא הושלם בחייו. אבל גם אם מניחים בצד את שאלת חוסר השלמות, המבנה עצמו תואם את העולם שהוא מתאר: מערכת ענקית שאין לה מרכז ברור, מלאה באנשים שמבצעים פעולות קטנות בתוך מנגנון שהם עצמם אינם באמת מסוגלים לראות בשלמותו.

זה חכם.

וזה עדיין לא אומר שנהניתי לקרוא אותו.

אחת הנקודות המעניינות ביותר בספר היא היחס בין שעמום לחירות. התרבות המודרנית מוכרת לנו גירוי כאילו הוא זכות יסוד. אם משהו לא מעניין אותנו מיד, אנחנו עוברים הלאה. אם משימה משעממת, אנחנו מחפשים דרך לקצר אותה. אם יש רגע ריק, אנחנו שולפים מסך.

וולאס מבקש לשאול אם אולי דווקא היכולת לא לברוח היא צורה של חופש.

אני מבינה למה הרעיון הזה מושך.

אני גם חושבת שהוא מסוכן כשהופכים אותו לאידיאל בלי סייג.

לא כל שעמום הוא עומק. לא כל סבלנות היא מעלה. ולא כל מערכת שמאלצת אדם לבלות שעות מול עבודה חסרת משמעות ראויה לפרשנות רוחנית.

לפעמים בירוקרטיה היא פשוט בירוקרטיה.

ולפעמים אדם שמשתעמם פשוט משועמם.

בקריאה הראשונה התאמצתי יותר. קראתי עד הסוף, מתוך תחושה שהספר ודאי מוביל אותי לאנשהו ושאם רק אתמיד, כל החלקים יתיישבו במקום.

בקריאה השנייה כבר הסתפקתי בריפרוף.

אני חושבת שאני מבינה היטב מה הוא מנסה לעשות, אני פשוט חושבת שהניסוי שלו נכשל כרומן.

יש הבדל בין ספר שמבקש מן הקורא לעבוד לבין ספר שמבקש ממנו לבצע שעות נוספות ללא תמורה. The Pale King מתקרב מבחינתי יותר מדי לאפשרות השנייה.

The Pale King / David Foster Wallace

The first time I read The Pale King, I finished the entire book and gave it two stars. This time, on a second reading, I returned to it thinking that perhaps I had missed something. Maybe I had been impatient. Maybe a novel built around boredom, bureaucracy and dull, repetitive work required a different reader: slower, more patient, more forgiving.

No.

This time I simply understood more quickly why I gave it two stars.

The Pale King is David Foster Wallace’s final, unfinished novel, published after his death and assembled from the manuscripts and materials he left behind. It takes place largely within the Internal Revenue Service and focuses on people doing monotonous, technical, and repetitive work.

Wallace does not hide his subject.

Quite the opposite.

Boredom is the novel's ideology.

There is a genuinely interesting idea at its center: what happens to consciousness when it is required to persist within a routine that offers no stimulation, drama, or immediate reward? Is boredom a form of discipline? In a world that trains us to escape every second of silence, is there value in being able to remain where we are without losing our minds?

These are good questions.

Excellent ones, even.

But a novel is not a seminar paper on the philosophy of attention.

And my problem with The Pale King is that this brilliant idea does not become a brilliant reading experience.

It simply becomes boredom.

Boredom can be a literary device. It can create claustrophobia, exhaustion, repetition and a sense of an empty existence. But for that to work, the reader needs to feel that the boredom produces something beyond itself: psychological tension, anxiety, insight, or a change in how we understand a character.

Here, I simply felt bored.

Wallace, of course, can write.

There are sharp, funny, strange, and extraordinarily precise passages. He has an almost obsessive ability to break human thought into particles, to follow the smallest deviation of consciousness, to describe embarrassment, alienation, social anxiety, or internal collapse with a resolution that would require a microscope for most other writers.

But that same ability is also his trap.

Because Wallace does not always know when to stop.

Every thought develops branches. Every branch receives a qualification. Every qualification may receive a reservation. And every reservation, God forbid, may produce another paragraph.

There is something spiritually exhausting about it.

The book is not structured as a conventional novel. There is no single central plot progressing neatly toward a destination. It is made up of voices, anecdotes, chapters of radically different lengths, characters who enter and disappear, sections that resemble documents, and passages in which Wallace deliberately plays with the boundary between author, narrator, and character.

That fragmentation is understandable in part because the novel was unfinished during his lifetime. But even if we set the question of incompleteness aside, the structure itself suits the world Wallace is describing: an enormous system with no obvious center, full of people carrying out small tasks within a mechanism they cannot see in its entirety.

It is clever.

That still does not mean I enjoyed reading it.

One of the most interesting ideas in the novel is the relationship between boredom and freedom.

Modern culture sells stimulation to us almost as though it were a basic human right. If something does not interest us immediately, we move on. If a task is boring, we look for a way to shorten it. If there is an empty moment, we reach for a screen.

Wallace asks whether the inability to escape is itself a form of freedom.

I understand why that idea is appealing.

I also think it becomes dangerous when turned into an ideal without qualification.

Not every kind of boredom is depth. Not every form of patience is a virtue. And not every system that forces a person to spend hours doing meaningless work deserves a spiritual interpretation.

Sometimes bureaucracy is simply bureaucracy.

And sometimes a bored person is simply bored.

On my first reading, I tried harder. I read all the way to the end, convinced that the book must be leading me somewhere and that if I only persisted, all the pieces would eventually fall into place.

On the second reading, I settled for skimming.

I think I understand perfectly well what Wallace is trying to do.

I simply think the experiment fails as a novel.

There is a difference between a book that asks the reader to work and a book that asks the reader to put in unpaid overtime.

For me, The Pale King comes far too close to the second option.

sivi

אמא במשרה מלאה ואשת קריירה, תולעת ספרים היסטרית וצלמת בצוק העיתים. דעתנית וחובבת פוליטיקה ופילוסופיה. שואפת להגיע לירח ומקווה שזה יקרה לפני שהירח יגיע אלינו. אני מאחלת לקוראי הבלוג נסיעה נעימה!

See Full Bio