פרקי מכונות/ סלין אסייג
פרקי מכונות מבקש לתאר אדם שנדחס לתוך עולם מכני, קר ושבור, אך החזרתיות המבנית שלו שוחקת את הקריאה עד שחדל להרגיש כמו מהלך ספרותי חי. במקום מורכבות ומתח, נשארת נוסחה שחוזרת על עצמה עד שהיא מתרוקנת.
פרקי מכונות מבקש לתאר אדם שנדחס לתוך עולם מכני, קר ושבור, אך החזרתיות המבנית שלו שוחקת את הקריאה עד שחדל להרגיש כמו מהלך ספרותי חי. במקום מורכבות ומתח, נשארת נוסחה שחוזרת על עצמה עד שהיא מתרוקנת.
Spies in History מבטיח לחשוף את תולדות הריגול, אבל במקום ספר חד ומסקרן מתקבלת אסופה יבשה ומפוזרת. סקירה ביקורתית על ספר שנשמע מבטיח הרבה יותר משהוא נקרא.
על הנייר זה רומן רומנטי שקשה לפספס. בפועל, חוות לאבלייט מצליח להפוך friends to lovers ו־fake dating לקומקום פושר.
There’s Something about Merry של קודי הול הוא רום־קום חג מולד שלא מצליח לספק לא הומור, לא חום, ולא מתח רומנטי אמיתי. עם פתיחה מייגעת, דמויות ילדותיות וטוויסט מיותר, זהו ספר שממחיש כמה מהר נוסחה עונתית יכולה להפוך לעונש.
גבר שנעלם לשלוש שנים חוזר ודורש שתעזרי לו במבצע ריגול. זה אמור להיות מרגש? ממש לא. זה מחפיר. ב-The Spy Who Ghosted Me, ההיגיון יוצא להפסקה והכבוד העצמי נשאר מאחור. ביקורת על ספר שמנסה למכור מניפולציה כקומדיה, ונכשל.
דלילו בנה ב-Libra מכונת רעש סביב רצח קנדי, וקרא לזה ספרות. התזה על קונספירציות מדויקת, אבל במקום לחשוף את הפיתוי הוא הופך למי שמוכר אותו. זו לא הארה. זו עוד שכבת הצפה.
ביקורת על ספר שמתנהג כמו סטארטאפ בתחילת דרכו: הרבה הבטחות, מעט מוצר, והרבה דיבור מהיר כדי שלא ישאלו שאלות. הכאב של המיליון הראשון לא בכסף, אלא בהעמדות הפנים שבדרך.
יש בלגן שאפשר לסלוח עליו. יש בלגן שהוא שיטת עבודה. Babylon מרגיש כמו הרצאה שמנסה להרשים במקום להסביר, וכשהספר מפסיק להבדיל בין עובדה להשערה, גם הקטעים הטובים מאבדים את הקרקע.
Babylon: Mesopotamia And The Birth Of Civilization/ Paul Kriwaczek Read Post »
על שקר החן והבל היופי: כשהמדרש מחליף את המשפט
ספרו של חן מרקס מבטיח לחשוף את “הצד האפל” של היופי והכיעור, אבל נעצר רגע לפני שהוא באמת מעז להביט בהם.
כולם מדברים על Icebreaker. טיקטוק, אינסטגרם, רבי־מכר.
אבל מאחורי ההייפ מסתתר רומן רומנטי ספורטיבי שמתאמץ יותר מדי, נמרח הרבה מדי, ומפספס את מה שיכול היה להיות סיפור קליל ומהנה. רעיון טוב, ביצוע חלש, ופער צורם בין הבטחה למציאות.
האחו החריש את אוזניי של ענת עינהר מתיש את הקורא עד אובדן תחושה.
זהו רומן שמוותר על עלילה לטובת הצטברות זוועות, מנרמל אלימות דרך שפה יפה, ומשאיר את הקורא כלוא בתוך מרחב של השפלה, טירוף ועייפות מוסרית.
לא כל מה שנכתב ביופי ראוי שייכתב.
הוא מועמד קבוע לספיר. הממסד מאוהב. הרעיונות גדולים.
אבל משהו עמוק נשבר בדרך בין שפה לאדם.
“ויפה היתה שעה אחת קודם” הוא רומן שמבקש להיות עצום, ונותר עם קורא עייף, מנוכר, וכועס.
סקירה בלי כפפות.