The Pale King מאת David Foster Wallace הוא רומן בלתי גמור על עובדי רשות המסים, שעמום, בירוקרטיה וקשב. הרעיונות מרתקים, אבל בקריאה שנייה עדיין הרגשתי שהניסוי מצליח יותר כפילוסופיה מאשר כרומן.
The Long Shoe מאת Bob Mortimer מתחיל כתעלומה בריטית קלילה ומוזרה על גבר מובטל שמקבל דירת יוקרה בתמורה למעקב. הרעיונות חביבים, אבל העלילה מופרכת, הדמויות מוגזמות וההומור אינו מצליח להחזיק את הספר.
Empire of Pain מאת Patrick Radden Keefe הוא תחקיר חשוב על משפחת סאקלר, פרדו פארמה ואוקסיקונטין. כוחו בעובדות שאסף; חולשתו בהפיכת אחריות אישית לכתב אישום נגד שושלת שלמה.
Holy Disorders של Edmund Crispin היה אמור להיות תעלומה בלשית שנונה, גותית ומבריקה בכיכובו של Gervase Fen. בפועל, הקריאה הייתה מתסכלת: יותר מדי שכבות, יותר מדי בדיחות פנימיות, ופחות מדי בהירות עלילתית.
רודריק אליין חוקר רצח שצמח מתוך סחיטה בעולם בריטי אלגנטי ורקוב. Death in a White Tie מציע דמויות מצוינות, סודות אפלים ועבודת בילוש טובה, אבל התעלומה נמרחת עד שהיא כמעט נחנקת מהסברים.
Angel Down מאת Daniel Kraus מתחיל ברעיון חזק: מלחמת העולם הראשונה, שטח ההפקר, חיילים שנשלחים לחלץ פצוע ומגלים מלאך שנפל אל שדה הקרב. זה יכול היה להיות רומן מטלטל על קדושה, אלימות ומה שהמלחמה עושה לאדם.
Sweet Danger מאת מרג׳רי אלינגהם הוא ספר שמבטיח הרפתקה בלשית פרועה: ממלכה בלקנית קטנה, יורשים אבודים, מסמכים סודיים, תחפושות, מרדפים ואלברט קמפיון אחד שאמור לסדר את הכאוס.
The Man Who Was Thursday מאת G.K. Chesterton מסוג הספרים שגורמים לקורא לחשוד בעצמו: אולי פספסתי משהו, אולי יש כאן שכבה עמוקה, אולי כל הערפל הזה הוא בעצם גאונות. מה בדיוק צ׳סטרטון עושה עם אנרכיסטים, שוטרים סמויים וימות השבוע?
The Man Who Was Thursday, A Nightmare / G.K. Chesterton Read Post »
The Man with the Sack מאת Margery Allingham, סיפור קצר של אלברט קמפיון לחג המולד, שבו הבלבול, הקצב והקסם של אלינגהם עובדים בדיוק מפני שהסיפור נגמר בזמן.
סקירה על Artists in Crime מאת Ngaio Marsh, תעלומת תור הזהב בבית אמנים, עם רודריק אליין ואגתה טרוי, שמציעה זירה מרתקת אך מתעכבת יותר מדי לפני שהרצח באמת מתחיל לעבוד.
ואיפה זה פוגש אותך? מאת ג'ושוע פלטשר מבקש לחשוף את חדר הטיפולים מבפנים, אבל שוב ושוב הופך מצוקה אנושית לחומר קריא, דרמטי ומסחרי. זו אינה סקירה על ספר “אמיץ”, אלא על ספר שמבלבל בין חמלה לבין מופע, בין טיפול לבין סיפור טוב, ובין אנושיות לבין מיתוג נגיש של כאב.
פיתולים בוואדי מגיע עם חומר טעון באמת, עין חוד, זיכרון של מקום, עקירה, סוד משפחתי, שב"כ וסכסוך ישראלי־פלסטיני. הבעיה היא שכל זה לא מתלכד לרומן בעל צורה, אלא נערם לעומס שאין לו מרכז כובד. במקום מתח, תנועה ועומק, מתקבל ספר שקורס תחת המשקל של עצמו.
