Artists in Crime / Ngaio Marsh

​Please scroll down for an English review.

Artists in Crime מבטיח זירת רצח כמעט מושלמת: בית אמנים, מודל, גוף, מבטים, יצרים ואגו מקצועי. זה עולם שבו כולם ממילא מתבוננים, מפרשים, מסתירים ומציגים את עצמם מעט יפה יותר מכפי שהם באמת. כל מה שתור הזהב צריך כדי להפוך רצח לתערוכה קטנה של שקרים. מארש מסדרת את כן הציור, בוחרת אור מחמיא, ואז שוכחת שהגיעה לכאן כדי לצייר רצח.

רודריק אליין חוזר מניו זילנד ופוגש על האונייה את אגתה טרוי, ציירת מוכשרת, עצמאית וחדה. המפגש ביניהם מבטיח יותר ממה שהספר מממש. טרוי מסקרנת, העולם שלה מסקרן, והרעיון של רצח בתוך חוג אמנים כמעט מבקש להתפוצץ מבפנים. זה מרחב של כוח ושליטה, שבו המבט אינו תמים והגוף כבר מזמן הפך לאובייקט.

במשך חלקים ארוכים מדי הספר מדשדש באזור ההבטחה. התנועה מתעכבת, והחקירה נראית כמו הכנה שלא מגיעה לשום מקום. האיטיות אינה מצטברת לעומק אלא נשארת תפאורה שמתחזה למתח. זו פשוט המתנה.

זה ניכר במיוחד בבניית החשד סביב גרסיה. במשך עמודים ארוכים מדברים עליו, מסבירים אותו, מצביעים עליו, אבל הוא אינו נוכח. חשוד בלי נוכחות נשאר חלול: מיכל שאפשר למלא בו כל חשד בלי שיתנגד. בשלב מסוים כבר קשה להבחין בין רשלנות של הדמויות לבין רשלנות של העלילה. החשד נשען שוב ושוב על היעדרות, כאילו עצם ההיעלמות מספיקה. הקורא לא צריך לדעת מי הרוצח כדי להבין שדמות שמוזכרת יותר משהיא פועלת לא באמת יכולה לעמוד במרכז התעלומה.

מארש יודעת לכתוב מרחב ואווירה, ודווקא בעולם האמנות היא מזהה היטב זירה של יוהרה, תשוקה ופגיעות. גם אליין נשאר מאופק, לא גולש לקריקטורה של בלש יודע־כל. בגלל זה ההחמצה מורגשת יותר. הבמה עומדת, אבל העלילה נכנסת אליה מאוחר מדי.

לקראת הסוף מתברר שהיה כאן חומר לתעלומה טובה. גרסיה נמצא, החקירה מתהדקת, והחלקים מתחילים להסתדר. פתאום יש קצב, כיוון, מתח אמיתי. זה מגיע אחרי יותר מדי זמן של סיבובים במקום. מאוחר.

Artists in Crime יודע היטב באיזה עולם הוא רוצה לפעול, אבל לא מצליח לשים רגל על הגז. לאורך זמן הוא מזכיר סיפור לפני השינה עם גופה בקצה החלום. הסיום טוב יותר מן הדרך אליו. בז’אנר הזה, המבנה אינו קישוט. הוא הלב.

זה ספר מעניין יותר כתחנה בפרויקט קריאה מאשר כתעלומה שעומדת היטב בפני עצמה. הוא מראה מה נגאיו מארש מביאה לז’אנר: תיאטרליות, מודעות למבט, הבנה של תפקידים חברתיים. והוא גם מסביר למה אני עדיין לא משתגעת ממנה. הגופה מחכה. הספר, למרבה הצער, לוקח את הזמן.

Artists in Crime / Ngaio Marsh

Kindle Edition, 1938, 298 Pp

דירוג SIVI –

⭐⭐

דירוג: 2 מתוך 5.

איכות אודיו –

⭐⭐⭐⭐⭐

דירוג: 5 מתוך 5.

Roderick Alleyn #6

Artists in Crime / Ngaio Marsh

Artists in Crime promises an almost perfect murder scene: an artists’ house, a model, a body, gazes, desires and professional ego. It is a world in which everyone is already looking, interpreting, hiding and presenting themselves a little more beautifully than they really are. Everything the Golden Age needs in order to turn murder into a small exhibition of lies. Marsh arranges the easel, chooses flattering light, and then forgets that she came here to paint a murder.

Roderick Alleyn returns from New Zealand and meets Agatha Troy on board the ship, a talented, independent and sharp painter. Their meeting promises more than the book eventually delivers. Troy is intriguing, her world is intriguing, and the idea of murder inside a circle of artists almost begs to explode from within. This is a space of power and control, where looking is never innocent and the body has long since become an object.

For too long, the book lingers in the area of promise. The movement is delayed, and the investigation feels like preparation that never arrives anywhere. The slowness does not accumulate into depth, but remains scenery pretending to be suspense. It is simply waiting.

This is especially evident in the way suspicion is built around Garcia. For many pages, people talk about him, explain him, point toward him, but he is not present. A suspect without presence remains hollow: an empty vessel into which any suspicion can be poured without resistance. At a certain point, it becomes difficult to distinguish between the negligence of the characters and the negligence of the plot. Suspicion rests again and again on absence, as though disappearance itself were enough. The reader does not need to know who the murderer is in order to understand that a character mentioned more than he acts cannot truly stand at the center of the mystery.

Marsh knows how to write space and atmosphere, and precisely within the world of art she clearly recognizes an arena of vanity, desire and vulnerability. Alleyn too remains restrained, never sliding into a caricature of the all-knowing detective. That is why the missed opportunity is felt more strongly. The stage is ready, but the plot enters it too late.

Toward the end, it becomes clear that there really was material here for a good mystery. Garcia is found, the investigation tightens, and the pieces begin to fall into place. Suddenly there is pace, direction, real tension. It comes after too much time spent circling in place. Too late.

Artists in Crime knows very well what world it wants to operate in, but it never quite manages to put its foot on the gas. Over time, it resembles a bedtime story with a corpse at the edge of the dream. The ending is better than the road leading to it. In this genre, structure is not decoration. It is the heart.

This is a book more interesting as a station in a reading project than as a mystery that fully stands on its own. It shows what Ngaio Marsh brings to the genre: theatricality, awareness of the gaze, and an understanding of social roles. It also explains why I am still not madly enthusiastic about her. The body is waiting. The book, unfortunately, takes its time.