Sweet Danger / Margery Allingham

​Please scroll down for an English review.

Sweet Danger הוא ספר שמתחיל בבלגן, ממשיך בבלגן, ובסוף פשוט מפסיק. לא נפתר, לא מתכנס, לא משאיר אחריו תחושת תעלומה שפוענחה או הרפתקה שהגיעה ליעדה. הוא פשוט עוצר, והקורא נשאר עם האבק, השמות, התחפושות, המסמכים, הממלכה הקטנה, והתחושה הלא נעימה שמישהו ערבב הכול מהר מאוד וקרא לגוש הבצק הזה עלילה.

מרג׳רי אלינגהם זורקת את הקורא פנימה בלי שום הכנה. אין כניסה מסודרת לעולם, אין הצבה ברורה של הדמויות, אין רגע שבו אפשר להבין מי נגד מי ולמה זה אמור לעניין אותנו. קמפיון מופיע כאילו כבר קיבלנו עליו הרצאת מבוא, העלילה רצה כאילו החמצנו את הפרק הראשון, והספר כולו מתנהל בביטחון תמוה של מי שחושבת שבלבול הוא סוג של אלגנטיות.

במרכז הסיפור נמצאת אוורנה, ממלכה קטנה אי שם בבלקן, שפתאום הופכת חשובה מאוד בגלל נמל בעל ערך כלכלי ואסטרטגי. הזכויות עליה אמורות לעבור דרך משפחה אריסטוקרטית בריטית שנחשבת כמעט אבודה, וקמפיון נשלח לתוך הסיפור כדי לאתר את היורשים החוקיים, להוכיח את תביעתם ולמנוע מנוכל כוחני להשתלט על הירושה.

מכאן הספר מתגלגל אל משפחת פיטון: אמנדה, אחיה האל, מסמכים שאמורים להוכיח בעלות, רמזים גנאלוגיים, התחזויות, מרדפים, וסדרה של סכנות שנראות כאילו נשלפו מארגז אביזרים של רומן הרפתקאות ישן. על הנייר זה יכול היה להיות סיפור פרוע ומהנה: תעלומת ירושה, פוליטיקה זעירה, אצולה בריטית מתפוררת, מדינה מומצאת ובלש שנשלח לסדר את הכאוס. בפועל זו ערימה של רעיונות שלא קיבלו צורה. הספר לא מתקדם, הוא מתפזר. כל פעם נדמה שעוד פרט יבהיר את התמונה, אבל הפרטים רק מוסיפים רעש.

הבעיה היא שגם כסיפור הרפתקאות הוא לא מספיק טוב. הרפתקה פרועה עדיין צריכה שלד. בקריאה יש תחושה שאלינגהם נהנית מן האביזרים יותר משהיא שולטת במופע: ממלכה בלקנית, יורשים אבודים, תחפושות, רופא מוזר, אמנויות שחורות, סכנות מוגזמות, קמפיון אחד שמרחף מעל הכול בחיוך חמקמק מדי. בשלב מסוים זה כבר לא קסם בריטי אקסצנטרי. זה שוק פורימי עם מבטא אוקספורדי.

קמפיון עצמו לא מציל את העסק. החמקמקות שלו אמורה להיות חלק מן החן, אבל כשהעלילה כולה חמקמקה, הוא מאבד את התפקיד החשוב ביותר של בלש: להיות נקודת אחיזה בתוך הכאוס.

והדבר המרשיע ביותר הוא הסוף: ברגע שסגרתי את הספר הוא נעלם כמעט מיד מן הזיכרון. לא נשארה תחושת פתרון, לא תחושת גילוי, אפילו לא עצבנות מספקת. רק ההבנה שכל עבודת הפענוח שלי לא באמת השתלמה.

Sweet Danger מתנהל כאילו בהירות היא פינוק מיותר. כאילו מי שלא מצליח להתמצא פשוט לא השתדל מספיק. סליחה, אבל לא. לפעמים הקורא לא הלך לאיבוד. לפעמים הספר פשוט לא טרח לסמן דרך.

ובמקרה הזה, הדרך לא הייתה נסתרת. היא פשוט לא נבנתה.

Sweet Danger / Margery Allingham

Kindle Edition, 1933, 153 Pp

דירוג SIVI –

⭐⭐

דירוג: 2 מתוך 5.

איכות אודיו –

⭐⭐⭐⭐

דירוג: 4 מתוך 5.

Albert Campion #5

Sweet Danger / Margery Allingham

Sweet Danger is a book that begins in chaos, continues in chaos, and in the end simply stops. It does not resolve, does not come together, does not leave behind the feeling of a mystery solved or an adventure that has reached its destination. It simply stops, and the reader is left with the dust, the names, the disguises, the documents, the tiny kingdom, and the unpleasant feeling that someone mixed everything very quickly and called this lump of dough a plot.

Margery Allingham throws the reader in without any preparation. There is no orderly entry into the world, no clear placement of the characters, no moment in which one can understand who is against whom and why any of this should matter. Campion appears as though we have already received an introductory lecture about him, the plot runs as though we missed the first chapter, and the entire book proceeds with the strange confidence of someone who thinks confusion is a kind of elegance.

At the center of the story is Averna, a small kingdom somewhere in the Balkans, which suddenly becomes very important because of its harbor, which has economic and strategic value. The rights to it are supposed to pass through a British aristocratic family considered almost lost, and Campion is sent into the story to locate the rightful heirs, prove their claim, and prevent a forceful fraudster from taking over the inheritance.

From there, the book rolls toward the Fitton family: Amanda, her brother Hal, documents meant to prove ownership, genealogical clues, impersonations, chases, and a series of dangers that seem to have been pulled from the prop box of an old adventure novel. On paper, this could have been a wild and enjoyable story: an inheritance mystery, miniature politics, a decaying British aristocracy, an invented country, and a detective sent to sort out the chaos. In practice, it is a pile of ideas that never received a form. The book does not progress; it scatters. Every time it seems another detail will clarify the picture, it only adds noise.

The problem is that even as an adventure story, it is not good enough. A wild adventure still needs a skeleton. Reading it gives the feeling that Allingham enjoys the props more than she controls the performance: a Balkan kingdom, lost heirs, disguises, a strange doctor, black arts, exaggerated dangers, one Campion floating above it all with a smile that is too elusive. At some point, this is no longer eccentric British charm. It is a Purim market with an Oxford accent.

Campion himself does not save the affair. His slipperiness is supposed to be part of the charm, but when the entire plot is slippery, he loses the most important role of a detective: to be a point of grip inside the chaos.

And the most incriminating thing is the ending: the moment I closed the book, it almost immediately disappeared from memory. No feeling of solution remained, no sense of discovery, not even satisfying irritation. Only the understanding that all my work of deciphering had not really paid off.

Sweet Danger behaves as though clarity is an unnecessary indulgence. As though anyone who fails to find their way simply did not try hard enough. Sorry, but no. Sometimes the reader did not get lost. Sometimes the book did not bother to mark a path.

And in this case, the path was not hidden. It was not built.

sivi

אמא במשרה מלאה ואשת קריירה, תולעת ספרים היסטרית וצלמת בצוק העיתים. דעתנית וחובבת פוליטיקה ופילוסופיה. שואפת להגיע לירח ומקווה שזה יקרה לפני שהירח יגיע אלינו. אני מאחלת לקוראי הבלוג נסיעה נעימה!

See Full Bio