פרקי מכונות/ סלין אסייג

For English review, please scroll down.

פרקי מכונות של סלין אסייג הצליח לערער אותי לרגע, אבל מהר מאוד היה ברור שזו בדיוק המטרה. הספר בנוי ממקטעים שאינם מצטרפים לתמונה שלמה, אלא חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה: אדם שנדחס לתוך עולם מכני, קר ושבור. המעבר בין סיפור אישי, סיפורים בדויים ו"פרקי מכונה" יוצר חיכוך מתמיד, אבל זהו חיכוך כפוי. הספר כופה שוב ושוב את אותו ניכור ואת אותו שבר.

ההתעקשות על חזרתיות מבנית שוחקת את הקריאה עצמה, עד שהיא נעשית חד-גונית ומתישה. אסייג אפילו מנסחת זאת היטב באחד מ"פרקי המכונות":

"גבול ההתעייפות או חוזק ההתעייפות של אדם הוא המאמץ המרבי שחומר האדם עומד בו במספר גדול מאוד של מחזורי עומס".

הרגשתי כמו כלב שכבר למד את התרגיל, והסיפורים הבדיוניים הם הטריט שמקבלים על התנהגות יפה. רק בהם אסייג כמעט מצליחה לצאת מן התבנית ולומר משהו חי על האדם והעולם. וגם את זה היא מחרבת:

"כל התקופה ההיא וכל מה שהיא קראה באותו זמן עיצבו את מה שהיא עכשיו. ואז או בסמוך לאז ואולי לפני או אחרי, קרה השינוי והכל היה מפורק, וגם הקריאה האינטנסיבית נרגעה, כאילו אין בשביל מה. כל רעיון התפרק לכלום וההצגה רק חידדה את זה, נתנה אישור סופי שאפשר לוותר על הכול. זאת היתה התחלה של סוף."

בשלב מוקדם מאוד, פרקי מכונות מפסיק להיראות כמו ניסוי ספרותי קשוח ומתחיל להיראות כמו תרגיל בדלות רוח. אסייג לוקחת שוב ושוב את האדם ואת המכונה אל הקצה, עד ששניהם נשברים באותה צורה ובאותה טמפרטורה. המורכבות והגוונים האנושיים נמחקים. נשארת רק נוסחה שחוזרת על עצמה עד שהיא מתרוקנת.

אם החיים שבורים ממילא, מה נשאר ממשפטים יפים כמו: "היא אמרה שהיא אוהבת את המילה 'מאבק' כשהיא מחוברת למילה 'אושר'"? הם רק מצפים את השבר בשכבה אסתטית דקה. הטקסט משכפל שוב ושוב אלימות, קריסה וניתוק, בלי לייצר אנרגיה רטורית, פאתוס, התנגדות, או אפילו צורת מתח חדשה. כך המציאות אינה נחשפת אלא משוטחת. וזה כבר לא הישג ספרותי אלא תרגיל מעבדה.

גם עולם מנוכר, טכני, פצוע או מונוכרומטי צריך להכיל מדרג, קצב, מתח ווריאציה. אחרת זו לא עמדה חזקה אלא עמדה דלה. ספרות לא חייבת להיות חמה, אבל היא כן חייבת להיות הכרחית. כאן המציאות מצטמצמת כדי להתאים למשל. האדם חדל להיות אדם, המכונה חדלה להיות מכונה, ושניהם נעשים אביזרים בקונספט. זה כבר לא שבר אנושי. זו הדגמה.

פרקי מכונות/ סלין אסייג

הוצאת אחוזת בית, 2017, 191 עמודים

דירוג SIVI –

⭐⭐

דירוג: 2 מתוך 5.

איכות אודיו –

⭐⭐⭐⭐⭐

דירוג: 5 מתוך 5.

Machine Parts / Celine Assayag

Machine Parts managed to unsettle me for a moment, but it quickly became clear that this was exactly the point. The book is built from fragments that do not cohere into a whole but keep returning to the same place: a human being pressed into a mechanical, cold, and broken world. The movement between personal narrative, fictional stories, and “machine parts” creates constant friction, but it is forced friction. The book keeps imposing the same alienation and the same fracture again and again.

This insistence on structural repetition wears the reading experience down until it becomes monotonous and exhausting. Assayag even formulates this quite well in one of the “machine parts”:

“The fatigue limit, or the strength of fatigue, of a person is the maximal effort human material can withstand over a very large number of load cycles.”

I felt like a dog that had already learned the trick, and the fictional stories were the treat given for good behavior. Only there does Assayag almost manage to move beyond the template and say something alive about human beings and the world. And even that she ruins:

“That whole period, and everything she read at the time, shaped what she is now. And then, or near then, maybe before or after, the change happened and everything was dismantled, and even the intense reading subsided, as if there was no point anymore. Every idea fell apart into nothing, and the performance only sharpened that, gave final confirmation that everything could be given up. That was the beginning of an end.”

Very early on, Machine Parts stops looking like a harsh literary experiment and becomes an exercise in spiritual poverty. Assayag takes both the human and the machine to the edge again and again, until they both break in the same way and at the same temperature. Human complexity and shading are erased. What remains is only a formula repeating itself until it empties.

If life is already broken, what is left of beautiful sentences like “She said she loved the word ‘struggle’ when attached to the word ‘happiness’”? They merely coat the fracture with a thin aesthetic layer. The text reproduces violence, collapse, and detachment again and again without generating rhetorical energy, pathos, resistance, or even a new form of tension. In that way, reality is not exposed but flattened. That is no longer a literary achievement but a laboratory exercise.

Even a world that is alienated, technical, wounded, or monochromatic still needs gradation, rhythm, tension, and variation. Otherwise, it is not a strong position but an impoverished one. Literature need not be warm, but it must feel necessary. Here, reality is reduced to fit the allegory. The human ceases to be human; the machine ceases to be a machine; and both become props in a concept. This is no longer a human fracture. It is a demonstration.