The Man with the Sack מאת Margery Allingham, סיפור קצר של אלברט קמפיון לחג המולד, שבו הבלבול, הקצב והקסם של אלינגהם עובדים בדיוק מפני שהסיפור נגמר בזמן.
קוטקה מאת תמר מרקוביץ הוא רומן קצר וחזק על טראומה, זיכרון משפחתי וקלטת ילדות שמחזירה לא ידיעה מלאה, אלא בהלה. זה ספר שמבין שפגיעה אינה מסתיימת באירוע עצמו, אלא נמשכת גם בשפה שניתנת לה אחר כך, בפרשנות, בהכחשה, ובדרך שבה מישהו אחר מקבל רשות להסביר לנפגעת מה קרה לה. מרקוביץ כותבת בצמצום מדויק, בלי רגשנות ובלי מופע לשוני, ודווקא משום כך הספר פוגע עמוק. לא כי הוא מרעיש, אלא כי הוא יודע בדיוק איפה לחתוך.
סקירה על Artists in Crime מאת Ngaio Marsh, תעלומת תור הזהב בבית אמנים, עם רודריק אליין ואגתה טרוי, שמציעה זירה מרתקת אך מתעכבת יותר מדי לפני שהרצח באמת מתחיל לעבוד.
במערכה השלישית של ריצ'רד השלישי, שייקספיר מראה איך הפיכה נעשית חוקית, איך רצח הופך להגנה על המדינה, ואיך שתיקה ציבורית הופכת ללגיטימציה. זה הרגע שבו ריצ'רד לא כובש רק את הכתר. הוא כובש את הנרטיב.
The Comeback מאת Lily Chu נראה על הנייר כמו קומדיה רומנטית מבטיחה: כוכב קיי־פופ קוריאני, עורכת דין עייפה מטורונטו, זהות בדויה ודירה משותפת. בפועל, הספר מניח טרופים במקום לבנות אנשים. יש פתיחה משעשעת ודינמיקה שיש בה חן, אבל הגיבורה חלולה מדי, הדרמה מנופחת מדי, והרומן קורס בדיוק במקום שבו היה צריך להאמין בו.
ואיפה זה פוגש אותך? מאת ג'ושוע פלטשר מבקש לחשוף את חדר הטיפולים מבפנים, אבל שוב ושוב הופך מצוקה אנושית לחומר קריא, דרמטי ומסחרי. זו אינה סקירה על ספר “אמיץ”, אלא על ספר שמבלבל בין חמלה לבין מופע, בין טיפול לבין סיפור טוב, ובין אנושיות לבין מיתוג נגיש של כאב.
אנרי דושמן וצלליו מאת עמנואל בוב הוא ספר קטן, מדויק ומריר על בני אדם שמבקשים שיראו אותם, אך שוב ושוב מתכווצים מול אדישות, רחמים, אשמה או אהבה שאינה יודעת להעדיף. בוב כותב את האומללות לא כסערה גדולה, אלא כאקלים קבוע: משהו שחיים בתוכו עד שהוא נעשה רהיט בחדר.
Whose Body? הוא ספר בכורה מרשים מפני שדורותי ל. סיירס מבינה כבר כאן שחידת רצח לבדה אינה מספיקה. בתוך תעלומה כפולה ואלגנטית היא מכניסה ללורד פיטר ווימזי הלם קרב, אירוניה מעמדית ולכלוך תרבותי, ומראה שהפשע אינו קורה בוואקום והבלש אינו מכונה לפתרון חידות.
פיתולים בוואדי מגיע עם חומר טעון באמת, עין חוד, זיכרון של מקום, עקירה, סוד משפחתי, שב"כ וסכסוך ישראלי־פלסטיני. הבעיה היא שכל זה לא מתלכד לרומן בעל צורה, אלא נערם לעומס שאין לו מרכז כובד. במקום מתח, תנועה ועומק, מתקבל ספר שקורס תחת המשקל של עצמו.
Weekend at Thrackley הוא ספר ביכורים משנת 1934, שמתחיל כמו תעלומת אחוזה בריטית קלאסית, עם מארח מסתורי ואורחים חשודים, ואז מחליט לדהור אל מחוזות של טירוף כמעט תיאטרלי. התוצאה מופרכת, קלילה ומהנה מאוד.
פלישת הים של ז'ול ורן הוא רומן מאוחר, מהיר ומריר, שבו תוכנית צרפתית להפוך חלק מן הסהרה לים פנימי נחשפת לא כהישג הנדסי אלא כאלימות גיאוגרפית וקולוניאלית. זהו ספר חד על מפה, כוח, טבע והיבריס אירופי שאינו יודע לקרוא את העולם שהוא מבקש לעצב.
הפרולוג של צ'וסר איננו רק מצעד דמויות צבעוני, אלא דיוקן של עולם שמאבד בהדרגה את האמת שלו. מן האצולה אל הכנסייה ומן הכנסייה אל השוק, אידיאלים מתחלפים במופע, מופע בכסף, וכסף בחוב.
🛑 תחנת ביניים: מסע של התרוקנות או, לאן נעלמו האידיאלים Read Post »
