מתיר אסורים מאת יאיר מירון הוא ספר על 7 באוקטובר מן המקום שבו האסון הפך לעבודה: חדרים מלאים במסכים, חמ״לים, שו״ן, אוסינט ופיסות מידע שהיה צריך להפוך לקטגוריות לפני שהכאוס בלע הכול.
בין רוברט אופנהיימר ב-1954 לפרשות המקומיות של 2026: איך המדינה לומדת לדבר בשפת הביטחון עד שהשפה עצמה בולעת את המציאות. על היררכיית הכוח הישראלית והרגע שבו הביטחון מפסיק להגן על הציבור ומתחיל להגן על בעלי הכוח מפני אחריות.
הערות שוליים: ביטחון המדינה, או למי מותר לסכן אותו Read Post »
The Man with the Sack מאת Margery Allingham, סיפור קצר של אלברט קמפיון לחג המולד, שבו הבלבול, הקצב והקסם של אלינגהם עובדים בדיוק מפני שהסיפור נגמר בזמן.
קוטקה מאת תמר מרקוביץ הוא רומן קצר וחזק על טראומה, זיכרון משפחתי וקלטת ילדות שמחזירה לא ידיעה מלאה, אלא בהלה. זה ספר שמבין שפגיעה אינה מסתיימת באירוע עצמו, אלא נמשכת גם בשפה שניתנת לה אחר כך, בפרשנות, בהכחשה, ובדרך שבה מישהו אחר מקבל רשות להסביר לנפגעת מה קרה לה. מרקוביץ כותבת בצמצום מדויק, בלי רגשנות ובלי מופע לשוני, ודווקא משום כך הספר פוגע עמוק. לא כי הוא מרעיש, אלא כי הוא יודע בדיוק איפה לחתוך.
סקירה על Artists in Crime מאת Ngaio Marsh, תעלומת תור הזהב בבית אמנים, עם רודריק אליין ואגתה טרוי, שמציעה זירה מרתקת אך מתעכבת יותר מדי לפני שהרצח באמת מתחיל לעבוד.
במערכה השלישית של ריצ'רד השלישי, שייקספיר מראה איך הפיכה נעשית חוקית, איך רצח הופך להגנה על המדינה, ואיך שתיקה ציבורית הופכת ללגיטימציה. זה הרגע שבו ריצ'רד לא כובש רק את הכתר. הוא כובש את הנרטיב.
The Comeback מאת Lily Chu נראה על הנייר כמו קומדיה רומנטית מבטיחה: כוכב קיי־פופ קוריאני, עורכת דין עייפה מטורונטו, זהות בדויה ודירה משותפת. בפועל, הספר מניח טרופים במקום לבנות אנשים. יש פתיחה משעשעת ודינמיקה שיש בה חן, אבל הגיבורה חלולה מדי, הדרמה מנופחת מדי, והרומן קורס בדיוק במקום שבו היה צריך להאמין בו.
