קוטקה מאת תמר מרקוביץ הוא רומן קצר וחזק על טראומה, זיכרון משפחתי וקלטת ילדות שמחזירה לא ידיעה מלאה, אלא בהלה. זה ספר שמבין שפגיעה אינה מסתיימת באירוע עצמו, אלא נמשכת גם בשפה שניתנת לה אחר כך, בפרשנות, בהכחשה, ובדרך שבה מישהו אחר מקבל רשות להסביר לנפגעת מה קרה לה. מרקוביץ כותבת בצמצום מדויק, בלי רגשנות ובלי מופע לשוני, ודווקא משום כך הספר פוגע עמוק. לא כי הוא מרעיש, אלא כי הוא יודע בדיוק איפה לחתוך.
סקירה על “קוראים לזה חיים” של אמילי מואטי: כשהטראומה היא הדקדוק של החיים, והסיפור מתפתה לתת לקורא הקלה במקום צדק.
סקיי היא ילדה מאומצת. היא חייה עם קארן, אימא שלה, בעיירה אמריקאית ובמשך שנים היתה מנותקת מחברת בניי גילה. היא למדה בחינוך ביתי, ללא אמצעי קשר לעולם …
רכשתי את הספר מתוך מחשבה שמדובר ברומנטיקה אפלה. הכריכה היפיפיה, מפתה. הקריאה קשה, אפלה, טורדת מנוחה. מאוד אינטנסיבית ….
יש סיפורים שלא מבקשים למחוק את הכאב, רק להחזיר לו שם.
"עד יום הימים" הוא ספר כזה: עדות של ילדה שנבלעה בתוך שתיקה, וחזרה שנים אחר כך כדי להגיד משפט אחד פשוט.
עוד הייתי שם.
ועכשיו אני מדברת.
עבר סוער, הווה קפוא. "איך ללטף קיפוד" הוא סיפור על אישה שמעדיפה להיאחז בפצעים ישנים, גם כשהם חוסמים את הדרך קדימה.
וידוי חודר וקשה על גילוי עריות, תלות הרסנית ומעגל אלימות שאיש לא שבר. "הרחק מהיעדרו" הוא קריאה בבשר החי; כואבת, עירומה, וחסרת רחמים…
"מופקרות" של ענת גור קורע את מסכת האשליות מעל נושא הזנות: לא כסף קל, לא רומנטיקה בסגנון הוליווד, אלא ניצול, אלימות והפקרה. קולן של נשים שמבקשות לשרוד והאשמה שמוטלת על חברה שמעדיפה להסיט מבט…
