Sweet Danger מאת מרג׳רי אלינגהם הוא ספר שמבטיח הרפתקה בלשית פרועה: ממלכה בלקנית קטנה, יורשים אבודים, מסמכים סודיים, תחפושות, מרדפים ואלברט קמפיון אחד שאמור לסדר את הכאוס.
ברית הוורדים הוא רומנטזי היסטורי על מלחמות השושנים, מלכת פיות, כוח נשי, נשפים ואנגליה אלטרנטיבית אכזרית.
How 1954 Changed History של Michael Flamm נשמע כמו עוד ניסיון להפוך שנה אקראית למפתח סודי להבנת העולם. אבל פלם עושה משהו חכם יותר: הוא משתמש ב־1954 כמיקרוסקופ. דרך מרילין מונרו וג׳ו דימאג׳יו, אופנהיימר, הפוליו, Brown v. Board of Education, מקארתי, אלביס, הדת והטלוויזיה, הוא מציג את אמריקה כשהיא מתאמנת על העתיד שלה: מסכים, פחד, גזע, ביטחון, סלבריטאות, ומנגנון כמעט מושלם להפוך חרדה קיומית למוצר צריכה.
סקירה על המקדש ודגון מאת הווארד פיליפס לאבקראפט, שני סיפורי אימה קוסמית על ים, זרות, אדישות היקום והפער בין חשיבות תרבותית לבין חוויית קריאה עכשווית.
The Man Who Was Thursday מאת G.K. Chesterton מסוג הספרים שגורמים לקורא לחשוד בעצמו: אולי פספסתי משהו, אולי יש כאן שכבה עמוקה, אולי כל הערפל הזה הוא בעצם גאונות. מה בדיוק צ׳סטרטון עושה עם אנרכיסטים, שוטרים סמויים וימות השבוע?
The Man Who Was Thursday, A Nightmare / G.K. Chesterton Read Post »
מתיר אסורים מאת יאיר מירון הוא ספר על 7 באוקטובר מן המקום שבו האסון הפך לעבודה: חדרים מלאים במסכים, חמ״לים, שו״ן, אוסינט ופיסות מידע שהיה צריך להפוך לקטגוריות לפני שהכאוס בלע הכול.
The Man with the Sack מאת Margery Allingham, סיפור קצר של אלברט קמפיון לחג המולד, שבו הבלבול, הקצב והקסם של אלינגהם עובדים בדיוק מפני שהסיפור נגמר בזמן.
קוטקה מאת תמר מרקוביץ הוא רומן קצר וחזק על טראומה, זיכרון משפחתי וקלטת ילדות שמחזירה לא ידיעה מלאה, אלא בהלה. זה ספר שמבין שפגיעה אינה מסתיימת באירוע עצמו, אלא נמשכת גם בשפה שניתנת לה אחר כך, בפרשנות, בהכחשה, ובדרך שבה מישהו אחר מקבל רשות להסביר לנפגעת מה קרה לה. מרקוביץ כותבת בצמצום מדויק, בלי רגשנות ובלי מופע לשוני, ודווקא משום כך הספר פוגע עמוק. לא כי הוא מרעיש, אלא כי הוא יודע בדיוק איפה לחתוך.
סקירה על Artists in Crime מאת Ngaio Marsh, תעלומת תור הזהב בבית אמנים, עם רודריק אליין ואגתה טרוי, שמציעה זירה מרתקת אך מתעכבת יותר מדי לפני שהרצח באמת מתחיל לעבוד.
במערכה השלישית של ריצ'רד השלישי, שייקספיר מראה איך הפיכה נעשית חוקית, איך רצח הופך להגנה על המדינה, ואיך שתיקה ציבורית הופכת ללגיטימציה. זה הרגע שבו ריצ'רד לא כובש רק את הכתר. הוא כובש את הנרטיב.
The Comeback מאת Lily Chu נראה על הנייר כמו קומדיה רומנטית מבטיחה: כוכב קיי־פופ קוריאני, עורכת דין עייפה מטורונטו, זהות בדויה ודירה משותפת. בפועל, הספר מניח טרופים במקום לבנות אנשים. יש פתיחה משעשעת ודינמיקה שיש בה חן, אבל הגיבורה חלולה מדי, הדרמה מנופחת מדי, והרומן קורס בדיוק במקום שבו היה צריך להאמין בו.
ואיפה זה פוגש אותך? מאת ג'ושוע פלטשר מבקש לחשוף את חדר הטיפולים מבפנים, אבל שוב ושוב הופך מצוקה אנושית לחומר קריא, דרמטי ומסחרי. זו אינה סקירה על ספר “אמיץ”, אלא על ספר שמבלבל בין חמלה לבין מופע, בין טיפול לבין סיפור טוב, ובין אנושיות לבין מיתוג נגיש של כאב.
