את טרומן קפוטה קראתי לראשונה בנובלות וסיפורים קצרים שאוגדו בספר "ארוחת בוקר בטיפני'ס". אני לא מכחישה שהגעתי לאוסף בעקבות היכרות מוקדמת עם "ארוחת בוקר בטיפני'ס" דרך הסרט שבו …
לו הייתה לכם אפשרות לדעת את היום המדוייק שבו תמותו האם הייתם בוחרים לדעת אותו? איך הייתם מבלים את היום האחרון לשארית חייכם? הידיעה הזו היתה משפיעה על חייכם?…
זהו סיפורו של אלן קרלסון, שאמור לסיים את חיו בבית אבות. אבל, לחיים יש תוכניות אחרות וביום הולדתו המאה, קרלסון יוצא מהחלון של חדרו, שלוש שעות לפני מסיבת…
ויקטור וליזל לנדאואר מתחתנים בשנת 1929. הוא יהודי, היא גרמניה, שניהם מבוססים כלכלית (עשירים זה המינוח המתאים יותר במקרה הזה) והם פוגשים את האדריכל ריינר פון אבט שבונה …
בשלהי המאה ה- 19 הכה ברובע האיסט סייד של לונדון מרצח פסיכופט. הוא ריטש נשים שעסקו ביצאנות. המאפיינים של מקרי הרצח שמדוברים בספר הם זהים: שיסוף הגרון כמעט עד לעצם….
סיפור אמיתי ומרגש על חתול בשם אוסקר, שחי בבית אבות ומלווה חולים בשעותיהם האחרונות. ד"ר דיוויד דוזה מתעד את סיפוריו של אוסקר לצד עדויות כואבות על התמודדות משפחות עם אלצהיימר ושיטיון, ומעלה שאלות על זיכרון, חמלה, ועל מה שנשאר מאדם גם כשהזיכרון נעלם. ספר מחמם לב ומעורר מחשבה…
בדברי הימים האמריקאים ישנן תקופות שחורות, אחת מהן היא תקופת המקארתיזם. מקארתיזם הוא כינוי לתקופה בה נעשתה פעילות אינטנסיבית בארה"ב נגד מי שנחשד כאוהד הקומוניסטים. ציד המכשפות התרחש בין סוף ….
אוי אלוהים של ענת גוב לוקח שאלה תיאולוגית כבדה, איפה אלוהים כשבאמת צריך אותו, והופך אותה למחזה משעשע, עצוב ומדויק מאוד. דרך מפגש בין פסיכולוגית חד־הורית לבין אלוהים בדיכאון, גוב כותבת טקסט שנוגע באמונה, בכאב, באימפוטנציה האלוהית ובצורך האנושי להיתלות במשהו גדול מאיתנו, בלי לזלזל לא בקורא ולא בשאלה.
כלאדם של פיליפ רות הוא רומן קצר, חד ואכזרי על מה שהגוף עושה לאדם כשהזמן נגמר לאט. בלי נחמה, בלי אידיאליזציה ובלי מסך, רות כותב כאן על זקנה, מחלה, בדידות וחרטה, אבל גם על הפלא העיקש של עצם החיים.
כופר נפשו של הצ'יף האדום הוא מסוג הספרים שגורמים לקורא לתהות איך בדיוק פספס סופר כזה עד עכשיו. או. הנרי מצליח להיות מצחיק עד דמעות, חד חברתית, ונוגע ללב, וכל זה בתוך סיפורים קצרים שלא מבזבזים אף רגע.
השם של העולם של דניס ג'ונסון הוא נובלה חידתית ומעורפלת על אבל, בדידות ותודעה שמתפרקת מבפנים. יש בה רגעים של דיוק רגשי ושל יופי לשוני אמיתי, אבל גם תחושה מתמשכת שהספר מתאמץ להיות "אמנות" במקום פשוט להיות חי.
ואז הגענו לסוף של ג'ושוע פריס מתחיל כסאטירה משרדית מבריקה, מצחיקה ומדויקת להפליא על פחד, רכילות, מיתון ויחסים בין עובדים. ואז, בדיוק כשהספר כבר תופס צורה ומומנטום, הוא מתפזר, מתעכב ומאבד את מרכז הכובד שלו. חבל, כי היה פה חומר לפנינה.
