חברות שנבנות מחדש אחרי הסרת החוק, המבוגרים או המבנים המרסנים, ומגלות שפחד ופולחן עובדים מהר מדי.
אינקרסרון מאת קתרין פישר, Incarceron, הוא רומן פנטזיה דיסטופי על כלא תבוני שנבנה כניסוי חברתי ונעשה לגיהינום. זה ספר על ניסיון לברוח ממערכת אחת רק כדי לגלות שהכלא האמיתי אינו תמיד קיר. לפעמים הוא החברה עצמה.
תחנה אחת־עשרה, מתאר עולם אחרי מגפה שהכחידה כמעט את כל האנושות. אבל הכוח האמיתי של הספר אינו נמצא רק באפוקליפסה, אלא במה שנשאר אחריה: תיאטרון, זיכרון, אמנות, גורל וחיבורים אנושיים שממשיכים להדהד גם כשהעולם הישן נעלם.
The Girl with All the Gifts מאת M.R. Carey הוא רומן דיסטופי ופוסט־אפוקליפטי שמתחיל מצוין: עולם לאחר מגפה, בסיס צבאי מבודד, ילדים חריגים, ומלאני אחת, שנמצאת בדיוק על הגבול שבין אנושיות למשהו אחר לגמרי. השליש הראשון של הספר חזק, מטריד ומסקרן, אבל אחרי הבריחה מהבסיס משהו מתחיל לקרטע. הרעיונות עדיין מעניינים, הסיום עגום ואפקטיבי יותר מאמצע הספר, אבל המסקנה הגדולה שלו על עתיד האנושות נשארה בעיניי מפוקפקת.
מסוג הספרים שכולם קראו או שמעו עליהם או צפו בסרט. הספר נכתב ב – 1954 בידי ויליאם גולדינג, זוכה פרס נובל לספרות והפרשנויות לו רבות. חלקן מתייחסות לעלילה כאלגוריה …
על העיוורון הוא לא רק רומן על מגפה מסתורית של עיוורון לבן. זה ספר על מה שקורה לחברה כשהחוקים מתפוררים, כשהפחד מחליף מוסר, וכשהאדם מגלה שהוא הרבה פחות רחוק מן החיה מכפי שנוח לו לחשוב.
הימנון ללייבוביץ מאת וולטר מ. מילר הבן הוא אחד הרומנים הפוסט־אפוקליפטיים המדכאים והמעניינים שקראתי: עולם שקם אחרי שואה גרעינית, מסדר נזירים המשמר את שרידי הידע האנושי, ואנושות שמתחילה מחדש רק כדי לגלות שהיא אולי לא למדה דבר. זה ספר על דת, מדע, קידמה, זיכרון, מוסר והמעגל האפל שבו האדם בונה את הכלים שמחזירים אותו שוב אל החורבן.
