תחנה אחת-עשרה / אמילי סנט ג'ון מנדל

תחנה אחת־עשרה מאת אמילי סנט ג׳ון מנדל, Station Eleven, הוא רומן פוסט־אפוקליפטי על עולם אחרי מגפה שהכחידה כמעט את כל האנושות. אבל כוחו של הספר אינו נמצא רק בתיאור הקריסה, אלא בחיבורים העדינים שנשארים אחריה: תיאטרון, זיכרון, גורל, אמנות, ודמויות שחייהן ממשיכים להדהד זו בזו גם עשרים שנה אחרי סוף העולם. זהו ספר על מה שנשאר מן האנושות כאשר החשמל, המים, האינטרנט והסדר החברתי נעלמים, ועל השאלה האם אמנות היא מותרות, או דווקא אחת הדרכים האחרונות להישאר בני אדם.

"תחנה אחת עשרה" מתאר את האנושות לאחר חורבן אפוקליפטי של סוף העולם בו הוכחדה 99% מהאנושות. יתרת אחוז האנושות שנותרה, מפוזרת ספורדית בנקודות ישוב אקראיות, ומנסה לשרוד את העולם החדש שבו אין: חשמל, מים, אינטרנט ותקשורת. אין מכוניות ומטוסים כי אין דלק.
החברה החדשה סובלת ממחלות סוציולוגיות שונות שנובעות מהעדר ממשל, חוקים, משטרה וצבא. כל הסדר האנושי מופר ובכאוס הזה צומחים נביאים של אחרי סוף העולם המציעים הסבר לקטל הנרחב וגאולה לנפשות המסכנות ששרדו את הקטסטרופה.

הספר פותח בערב האירועים המחרידים, דווקא באירוע מקומי בהצגת "המלך ליר" שבה מככב השחק המזדקן ארתור ליאנדר. קירסטן הייתה ילדה בת 8 באותה העת, וכשארתור מתמוטט על הבמה ומת מהתקף לב, האירוע נצרב בליבה של קירסטן. ג'יוואן, היה הראשון שהבין שארתור מקבל התקף לב על הבמה והיה הראשון לנסות ולהחיותו. האדוות של האירוע הזה מתרחבות כשהסופרת יוצאת מהתאטרון בטורונטו אל העולם, שם מתחילה להתגלגל שפעת קטלנית, שפעת גיאורגית שהיא התפתחות של שפעת החזירים רק קטלנית יותר.

20 שנים לאחר מכן, העולם די נטוש. האנושות הנותרת נלחמת מלחמת הישרדות קיומית. בכאוס הזה, אנחנו מגלים שקירסטן הצטרפה לסימפוניה הנודדת, להקת נוודים אמנים שעוברת מנקודת ישוב אחת לאחרת בכדי להביא אמנות לשארית הפליטה של האנושות.

קראתי די הרבה סקירות וביקורת על הספר. כן, גם לי הפריעה הדרישה של הסופרת מהקורא להשעות את הספק ולבצע קפיצה לעולם שבו נותרו ספרים (גם כאלה טכנים ומדעיים) אבל אין חשמל ומטוסים. גם הסקירות והביקורת הדגישו את העיסוק באפוקליפסה ובאנושות אבל אני מרגישה שמעבר לעיסוק בעולם שלפני ואחרי ובתוצאות הקטסטרופליות לאנושות השברירית והעדינה, הייחוד של הספר הזה הוא בעיסוק בגורל.

הספר במלאכת מחשבת עוסק בגורלם של קירסטן וג'יוואן אבל גם בגורלן של דמויות מעולמו של ארתור שהוא נקודת המרכז של הספר שציר העלילה מתחיל ונגמר בו. לדעתי אלה החלקים היפים בספר וכשהמעגלים נסגרים בין הדמויות השונות וכשהעבר נפגש עם העתיד בנקודת ממשק חד פעמית, הספר הופך למפעים ומרגש. זה השיא לטעמי.

אני מרגישה שלולאי היכולת המופלאה של הסופרת להביא את כל קווי העלילה לנקודת החיתוך בה הגורלות השונים נפגשים, היה מדובר בספר נחמד לכל היותר. אהבתי את הסיפורים סביב דמויות מחייו של ארתור ואהבתי את הדרך שבה הסופרת ארגה את כולן לתוך השיא הבלתי נמנע.

תחנה אחת-עשרה / אמילי סנט ג'ון מנדל

הוצאת בבל, 2017, 358 עמ'

דירוג SIVI –

⭐⭐⭐⭐

דירוג: 4 מתוך 5.

איכות אודיו –

דירוג: 0 מתוך 5.

Station Eleven / Emily St. John Mandel

Station Eleven describes humanity after an apocalyptic destruction of the world, in which 99 percent of humankind has been wiped out. The remaining one percent is scattered sporadically across random settlements, trying to survive in a new world without electricity, running water, internet, or communication. There are no cars and planes, because there is no fuel.

The new society suffers from various sociological diseases caused by the absence of government, law, police, and army. The entire human order is broken, and in this chaos, prophets of the post-apocalyptic world begin to rise, offering explanations for the vast destruction and salvation for the poor souls who survived the catastrophe.

The book opens on the eve of the terrible events, precisely at a local performance of King Lear, starring the aging actor Arthur Leander. Kirsten was eight years old at the time, and when Arthur collapses onstage and dies of a heart attack, the event is burned into her heart. Jeevan is the first to understand that Arthur is having a heart attack onstage and the first to try to revive him. The ripples of this event expand as the author leaves the theater in Toronto and moves out into the world, where a deadly flu is beginning to spread, the Georgia Flu, a development of swine flu, only far more lethal.

Twenty years later, the world is mostly abandoned. The remaining humanity is fighting an existential struggle for survival. In this chaos, we discover that Kirsten has joined the Traveling Symphony, a group of wandering artists who move from one settlement to another to bring art to what remains of humanity.

I read quite a few reviews and critical pieces about the book. Yes, I too was bothered by the author’s demand that the reader suspend disbelief and leap into a world in which books remain, including technical and scientific ones, but there is no electricity and no planes. The reviews also emphasized the book’s treatment of apocalypse and humanity. But I feel that beyond its engagement with the world before and after, and with the catastrophic consequences for fragile humanity, the true uniqueness of this book lies in its treatment of fate.

The book deals, with great craftsmanship, with the fates of Kirsten and Jeevan, but also with the fates of figures from Arthur’s world, since Arthur is the central point of the book, the axis from which the plot begins and to which it returns. In my opinion, these are the most beautiful parts of the book. When the circles close between the different characters, and when the past meets the future at a single point of contact, the book becomes moving and wondrous. That, for me, is its peak.

I feel that without the author’s remarkable ability to bring all the plotlines to the point of intersection where the different destinies meet, this would have been a nice book at most. I loved the stories around the characters from Arthur’s life, and I loved the way the author wove them all into the inevitable climax.