סקירה על התנ״ך של אמא מאת ורדה הורביץ, רומן על אישה המחפשת את אחיה שחזר בתשובה ונעלם, אך מתפזר לשברי זיכרונות, סיפורי עבר ועלילה לא ממוקדת.
ז׳ול מאת דידייה ואן קואלארט נשען על רעיון רגשי מאוד: אישה שעברה עיוורון, כלב נחייה שמאבד את מקומו אחרי שהיא שבה לראות, וגבר זר שנקשר אליו במקרה. על הנייר יש כאן חומר לספר נוגע על טראומה, הגירה, בעלי חיים ובדידות. בפועל, הספר נשאר שטחי מדי, אקראי מדי, ומטפל בנושאים כבדים כאילו הם אביזרים עלילתיים.
שלושה ילדים גדלים תחת השפעתו של אב בוטה, אקסצנטרי וחסר גבולות. מותו של אהרון אלקלעי הוא רומן משפחתי מצחיק ועצוב על אהבה, הדרה, יחסי יהודים וערבים והמחיר שילדים משלמים על בחירות הוריהם.
חברות של שלוש שנים, מתח מיני שלא נותן מנוח, ותחרות פרועה בבית הספר שמאיימת לפוצץ הכול. Not So Nice Guy מבטיח רומ-קום לוהט..
זוג אחד, קיץ אחרון, וים של עייפות וזילזול. “העייפים” מבטיח צלילה אל לב הזיכרון והכאב, אבל במקום דרמה אנושית מציע לקורא סיפור מרוחק, כמעט אכזרי. זהו ספר שמסמן עומק, אך נשאר על פני השטח.
צלו של בלדור של שון הוא ספר קצר, פיוטי ורב עוצמה, שבו מרדף של כומר אחר שועלה חושף בהדרגה עולם של אכזריות, טבע, אהבה ונאמנות. זהו ספר קטן בממדיו אך עשיר מאוד באווירה, ביופי ובמשמעות.
"תש"ח" מאת יורם קניוק: ספר זיכרונות־מלחמה אישי וסובייקטיבי על חוויותיו כלוחם צעיר במלחמת העצמאות. קניוק תוקף את הממסד, הצבא והמיתוסים הלאומיים, ומציג מבט ציני, מפוכח ובלתי מתנצל על 1948.
להרוג את הכלב השני של מארק חלאסקו הוא קובץ סיפורים קשה, חד ואמין מאוד, שמציג את ישראל של שנות החמישים דרך עיניהם של מהגרים רעבים, שיכורים ונואשים. זו ספרות שלא מייפה את הכיעור, את הדלות או את הפתטיות של החלומות, ולכן גם מצליחה לפגוע חזק.
הבריון של ארצ'ר הוא ספר נוער מקסים, מצחיק ומלא המצאות, שבו משפחה אחת מסתבכת עם חוב ביזארי ועם גבר ענק
בלש עני, משרד חשוך, ומוסריות שמכשילה אותו בכל תיק, מוטי מרציאנו, בלש פרטי של יונתן יובל הוא ספר מפתיע באיכותו, כתוב בשפה שנונה ומלא באמפתיה לדמויות שנדחקו לשוליים. לא כל יום נולד בלש עברי עם לב אמיתי ועין כחולה.
האי היא נובלה קצרה, עדינה ומאופקת על אב גוסס ובנו, שיוצאים יחד לקיץ אחרון באי אדריאטי. זהו ספר קטן ויפה על מוות, זיכרון ופרידה, שנשאר מינורי ומרומז גם כשהכריכה מבטיחה דרמה גדולה יותר.
מר 365 מאת רות קלמפט נשמע כמו חומר מושלם לסרט הולמרק או נטפליקס: מפיקת ריאליטי צינית, גבר חתיך שחי את חג המולד כל השנה, בית מקושט בכל חדר, וסיפור משפחתי עצוב שאמור להסביר את השריטה החגיגית. הבעיה היא שהרעיון חמוד יותר מהביצוע.
