קראתי כמעט את כל הספרים של הסופרת. כל ספר שלה הוא חגיגה לנפש ולאינטליגנציה. היא משתמשת באמצעים ספרותיים במומחיות כדי לייצר תחושה אותנטית תוך שהיא משלבת קולות ממקורות שונים כדי לספק לקורא חוויה …
בעברית, קרתן הוא אדם צר אופקים בעל השקפות המיוחסות לאנשים פרובינציאלים. המתרגמת באחרית דבר מציינת שזו החלופה שנבחרה בכדי להבליט את צרות האופקים, האנוכיות והבורות מבחירה שמאפיינת את הגיבורים…..
הרוצח האחרון בפתח תקווה הוא פחות רומן מתח ויותר מראה סדוקה של עולם הספרות הישראלי. לימור נחמיאס שולחת את קוראיה לתוך בניין אחד, מלא בשאיפות כתיבה, אגו שביר והרבה מאוד אנשים שמדמיינים את עצמם דוסטויבסקי בזמן שהם מעתיקים תיאורי נוף מ"חטא ועונשו". זה ספר על סופרים שכותבים כדי שיאהבו אותם, על מתרגם שמוכן למכור את נשמתו בשביל קרדיט, ועל שכנים שמתחילים למות בתזמון מחשיד. התעלומה כמעט שולית; התענוג האמיתי הוא באכזריות המבריקה שבה נחמיאס פותחת את בטן המעשה הספרותי.
אהבה אחת, ילדות שבורה אחת, ועולם שלם שמנסה למחוץ אותם מבפנים. כאוס הוא לא עוד רומן חברים לאוהביםם. זהו סיפור על שני ילדים שנזרקו לחיים אכזריים מדי, ועל הדרך הארוכה שבה לומדים לא רק לאהוב, אלא גם לשרוד את עצמך.
כשהקווטרבק הפרוע פוגש את שדכנית הדרום, הניצוצות עפים גבוה יותר מהטאצ'דאון שלו. “חוקי אירוסים” מתחיל בצעד כושל, אבל מתעורר לחיים בדיוק כשהלב כבר מוותר. לא עמוק, לא חכם, אבל יודע להעביר זמן עם חיוך.
סיפורים קצרים כמו מטח ירייות לאור הירח. מתוקים לרגע, נשכחים רגע אחרי. אוסף שמבטיח טוויסט, אבל מגלה שהפתעה שנשנית הופכת לשגרה.
אב שמחפש בת אבודה, רוצח אחד יותר מדי, וטוויסטים שקופצים כמו קפיצים משומנים. הבריחה הוא הרלן קובן בצורתו היעילה ביותר: מתח מהיר, משפחה מתפוררת, ומניפולציות גנטיות שלא מפותחות עד הסוף. ספר שאוכלים בישיבה אחת, ושוכחים רק למחרת.
רעה תחת השמש הוא אחד הספרים הטובים ביותר של אגתה כריסטי, לא רק בזכות התעלומה עצמה אלא בזכות הדרך שבה היא בונה קבוצה סגורה שמתמלאת לאט בקנאה, משיכה, עוינות ושיפוטיות. ארלנה מרשל היא לא רק קורבן, אלא הכוח שמערער את שיווי המשקל החברתי כולו, וכריסטי יודעת בדיוק מה לעשות עם זה.
ריג’נסי זה יין ישן בבקבוק חדש. אפרודיטה והדוכס מבטיח סיפור אהבה נוצץ, אבל מגיש לקוראת חיקוי חיוור של ז’אנר שאיבד את הקסם שלו. שמות בלתי אפשריים, תקינות פוליטית נלעגת והעדר בעוררות רגשית הופכים את הרומן הזה לחוויה שמרגישה יותר כמו חיקוי בידורי מאולץ ופחות כמו תשוקה על הדף.
ג'יימס ג'וייס עוד לא השתגע לגמרי, אבל כבר מחמם מנועים. דיוקן האמן כאיש צעיר מציג את סטיבן דדלוס לפני שהפך למבוך תודעה בלתי מפוענח, ומשרטט את לידתו של אמן שמנסה לברוח מאירלנד, מהקתוליות ומהצל של עצמו. ספר שמחזיק רגעי יופי נדירים, לצד קטעים שמזכירים למה זרם תודעה הוא לא ספורט לכל אחד.
סיפור על אהבה גדולה שנולדה מתוך תקווה, ועל כאב גדול שנולד מתוך מה שאסור לומר. מי שסוכתו נופלת הוא מסע גאולה של גבר דתי שמנסה לבנות בית על יסודות שלא יכולים לשאת את ליבו. זה ספר שמביט באומץ אל השבר, ומגלה בתוכו אור עדין, כמעט נסתר.
אגודות סתרים סיקרנו אותי תמיד. במיוחד אגודות סתרים בתקופת הנאצים כמו "שמש שחורה" אבל לא רק. הסקרנות שלי העמיקה אחרי שקראתי את ספרו של דן בראון, "צופן דה וינצ'י" וגם …..
The Real History of Secret Societies/ Richard B. Spence Read Post »
