מערכה ראשונה של ריצ’רד השלישי: שייקספיר בונה נבל כיצירת אמנות. ארבע תמונות שמראות איך שפה הופכת אמת, וגוף נהפך לטיעון.
הנבל כיצירת אמנות: מערכה ראשונה של ריצ'רד השלישי Read Post »
"אוצר מילים" מבטיח חדרים לאינטימיות, אבל בנוי כמעט כולו ממסדרונות. כשזה עובד, כמו בשיחה עם דויד גרוסמן, השפה הופכת לבית. כשזה נחתך, וזה קורה ברוב הראיונות מהעולם, אלו רק שמות גדולים שתקועים בלוח זמנים צפוף של יח"צ. אלבום דוגמיות יפה, שהמנה העיקרית שלו נגמרת בדיוק כשהטעם מתחיל לעלות.
סיפור קצר שמתחיל במילה אחת שמסגירה את המנגנון כולו: אשראי. אנגלי נותן "מקום" למוכר גלויות מקומי, וקורא לזה כבוד. ואז מגיע הדור הבא ומחליף את השפה. לא כבוד, אלא תועלת; לא חברות, אלא גביית חוב. The Book of Honour מצטיין בלחשוף איך קולוניאליזם מתחפש לנדיבות, ומסתיים רגע לפני שהמטבע נשבר ביד.
כמה אפשר לדחוס לספר אחד עד שהוא מפסיק להיות ספר ומתחיל להיות תיקיית דרופבוקס עם תקלות. רוחות עבר מבטיח מותחן, יומן היסטורי ומיסטיקה, אבל במקום עומק הוא מסתבך עם עצמו. וברגע שהיומן מהמאה ה־16 נשמע כמו פוסט מ־2026, האמון נשבר, והעלילה מתפרקת יפה, בדיוק כמו הכריכה.
כולנו מספרים לעצמנו שזקנה היא זמן של חסד, אבל "When the Cranes Fly South" חושף את האמת המלוכלכת: זקנה היא זירה מוסרית אכזרית של הפקעת סמכויות. כששפת הטיפול הופכת ל"אלימות היגיינית", והדבר האחרון שמחזיק אותך בחיים נלקח ממך בשם "טובתך", נותרת רק שאלה אחת: למען מי בעצם נשארים החיים האלה?
סקירה על “קוראים לזה חיים” של אמילי מואטי: כשהטראומה היא הדקדוק של החיים, והסיפור מתפתה לתת לקורא הקלה במקום צדק.
חג מולד בלי נס. זוג אחד, ארבעה הורים, טבעת אחת, והרבה נימוס שמכסה על טרור רגשי. This Christmas זה לא רומן רומנטי, זו בדיקת מאמץ לזוגיות.
ריצ’רד השלישי מת פעמיים: בבוסוורת’, ואז על הבמה. פוסט אפס לפרויקט שחופר במכניקה של השקר.
שני אנשים עם שבר ושפה שלא מסתדרת עם העולם בונים קרבה כמו תרגום: בניסוי חוזר, בזהירות, בלי מחוות גדולות. ענת לוי כותבת רוך אמיתי, ואז בולמת רגע לפני שהרוך ייבחן עד הסוף.
ביקורת על ספר שמתנהג כמו סטארטאפ בתחילת דרכו: הרבה הבטחות, מעט מוצר, והרבה דיבור מהיר כדי שלא ישאלו שאלות. הכאב של המיליון הראשון לא בכסף, אלא בהעמדות הפנים שבדרך.
The Opposite of Fate מתחיל כמו מתנה, ונגמר כשאלה עקשנית: כמה מהחיים באמת בחרנו, וכמה מהם רק עטפנו בסיפור כדי שנוכל לסבול אותם. בין faith ל־fate, בין כומר לרוחות, בין לוח ווג’י לבקבוק ניקוי שהופך ל“חזון”, טאן מבריקה בדיוק במקום שבו המשפחה ממציאה משמעות כדי לא לקרוס. ואז היא מתחילה להסביר את עצמה למוות.
ספר ריגול אמור לדעת לבחור: אפור מוסרי או רומנטיקה, פרנויה או פנטזיה. הבלונדינית שחזרה מן הכפור רוצה את הכול, ובעיקר רוצה לשחזר הצלחה, אבל במקום זה הוא נתקע באמצע. יש פתיחה מצוינת עם אזיקים, סכנה וקצב שמבטיח, ואז מתחיל הדימום בין זמנים והספר מתעכב עד שהוא מתעייף מעצמו.
