"אוצר מילים" מבטיח חדרים לאינטימיות, אבל בנוי כמעט כולו ממסדרונות. כשזה עובד, כמו בשיחה עם דויד גרוסמן, השפה הופכת לבית. כשזה נחתך, וזה קורה ברוב הראיונות מהעולם, אלו רק שמות גדולים שתקועים בלוח זמנים צפוף של יח"צ. אלבום דוגמיות יפה, שהמנה העיקרית שלו נגמרת בדיוק כשהטעם מתחיל לעלות.
כמה אפשר לדחוס לספר אחד עד שהוא מפסיק להיות ספר ומתחיל להיות תיקיית דרופבוקס עם תקלות. רוחות עבר מבטיח מותחן, יומן היסטורי ומיסטיקה, אבל במקום עומק הוא מסתבך עם עצמו. וברגע שהיומן מהמאה ה־16 נשמע כמו פוסט מ־2026, האמון נשבר, והעלילה מתפרקת יפה, בדיוק כמו הכריכה.
סקירה על “קוראים לזה חיים” של אמילי מואטי: כשהטראומה היא הדקדוק של החיים, והסיפור מתפתה לתת לקורא הקלה במקום צדק.
שני אנשים עם שבר ושפה שלא מסתדרת עם העולם בונים קרבה כמו תרגום: בניסוי חוזר, בזהירות, בלי מחוות גדולות. ענת לוי כותבת רוך אמיתי, ואז בולמת רגע לפני שהרוך ייבחן עד הסוף.
ביקורת על ספר שמתנהג כמו סטארטאפ בתחילת דרכו: הרבה הבטחות, מעט מוצר, והרבה דיבור מהיר כדי שלא ישאלו שאלות. הכאב של המיליון הראשון לא בכסף, אלא בהעמדות הפנים שבדרך.
ספר ריגול אמור לדעת לבחור: אפור מוסרי או רומנטיקה, פרנויה או פנטזיה. הבלונדינית שחזרה מן הכפור רוצה את הכול, ובעיקר רוצה לשחזר הצלחה, אבל במקום זה הוא נתקע באמצע. יש פתיחה מצוינת עם אזיקים, סכנה וקצב שמבטיח, ואז מתחיל הדימום בין זמנים והספר מתעכב עד שהוא מתעייף מעצמו.
עסקה אחת קטנה, ופתאום מתברר מה באמת מחזיק אדם בתוך העולם. שמיסו שולח את פטר שלמיל למכור צל, לקבל כסף שלא נגמר, ואז לגלות שהמחיר האמיתי הוא לא הזהב, אלא ההכרה האנושית.
הצל: או המעשה המופלא בפטר שלמיל/ אדלברט פון שמיסו Read Post »
במאה ה-14 קראו לו "נזיר קבצן", היום כנראה היו קוראים לו "מנהל קשרי לקוחות ב-VIP של הגאולה". 🤝 הכירו את הוברט, האיש שהפריט את האמונה והפך את הכפרה למוצר מדף.
האם עודף נרטיבים יכול להטביע את הסיפור המרכזי? ב"חדר הפרפרים" של לוסינדה ריילי, כל סיפור משנה מקבל מקום, אבל חלקם לא מצדיק את נוכחותם. הסיפור של פוזי מונטגיו, אישה בגיל 70 שמגלה את הסודות שנסתרו ממנה כל חייה, טובע בין סיפורים מיותרים. ריילי מצליחה לפתח דמות נוגעת ללב, אך לא נותנת לה את ההזדמנות להתפתח.
ספר על דימונה, אבל לא על קיפוח.
ספר על זהות, אבל בלי סיסמאות.
סנוב אשכנזי מדימונה של זיו תדהר הוא מסה ספרותית חכמה על מרחב, שפה ומעמד, הכתובה בעברית צלולה ומכבדת, ומצליחה לבקר את הישראליות בלי לצעוק ובלי להתחנף.
זהו ספר שמבין שהחצר הפנימית היא לא נוסטלגיה, אלא זירת אמת.
אצל צ’וסר, הכנסייה לא שרה מזמורים, היא נוצצת יתר על המידה.
הנזירה מתנהגת כמו ליידי מהחצר המלכותית, הנזיר צד ברבורים במקום חטאים,
ושהקדושה תמתין שנייה בצד.
במאמר החמישי של “Sivi קוראת צ’וסר” אנחנו יורדים ללב הביקורת הכי חדה של הפרולוג:
מה קורה כשהאמונה הופכת למופע יוקרה, והדת מתנהלת כמו עסק.
על שקר החן והבל היופי: כשהמדרש מחליף את המשפט
ספרו של חן מרקס מבטיח לחשוף את “הצד האפל” של היופי והכיעור, אבל נעצר רגע לפני שהוא באמת מעז להביט בהם. במקום לפרק כוח, חברה, כלכלה ופוליטיקה של גוף ונראות, הספר בוחר במדרשים מנחמים ובהתבוננות רכה במבט האנושי. זה ספר אינטליגנטי, כתוב היטב, אך הוא מוותר בדיוק במקום שבו היה עליו להעז.
