איך לתרגם אהבה/ ענת לוי
שני אנשים עם שבר ושפה שלא מסתדרת עם העולם בונים קרבה כמו תרגום: בניסוי חוזר, בזהירות, בלי מחוות גדולות. ענת לוי כותבת רוך אמיתי, ואז בולמת רגע לפני שהרוך ייבחן עד הסוף.
שני אנשים עם שבר ושפה שלא מסתדרת עם העולם בונים קרבה כמו תרגום: בניסוי חוזר, בזהירות, בלי מחוות גדולות. ענת לוי כותבת רוך אמיתי, ואז בולמת רגע לפני שהרוך ייבחן עד הסוף.
ביקורת על ספר שמתנהג כמו סטארטאפ בתחילת דרכו: הרבה הבטחות, מעט מוצר, והרבה דיבור מהיר כדי שלא ישאלו שאלות. הכאב של המיליון הראשון לא בכסף, אלא בהעמדות הפנים שבדרך.
ספר ריגול אמור לדעת לבחור: אפור מוסרי או רומנטיקה, פרנויה או פנטזיה. הבלונדינית שחזרה מן הכפור רוצה את הכול, ובעיקר רוצה לשחזר הצלחה, אבל במקום זה הוא נתקע באמצע. יש פתיחה מצוינת עם אזיקים, סכנה וקצב שמבטיח, ואז מתחיל הדימום בין זמנים והספר מתעכב עד שהוא מתעייף מעצמו.
עסקה אחת קטנה, ופתאום מתברר מה באמת מחזיק אדם בתוך העולם. שמיסו שולח את פטר שלמיל למכור צל, לקבל כסף שלא נגמר, ואז לגלות שהמחיר האמיתי הוא לא הזהב, אלא ההכרה האנושית.
הצל: או המעשה המופלא בפטר שלמיל/ אדלברט פון שמיסו Read Post »
במאה ה-14 קראו לו "נזיר קבצן", היום כנראה היו קוראים לו "מנהל קשרי לקוחות ב-VIP של הגאולה". 🤝 הכירו את הוברט, האיש שהפריט את האמונה והפך את הכפרה למוצר מדף.
האם עודף נרטיבים יכול להטביע את הסיפור המרכזי? ב"חדר הפרפרים" של לוסינדה ריילי, כל סיפור משנה מקבל מקום, אבל חלקם לא מצדיק את נוכחותם. הסיפור של פוזי מונטגיו, אישה בגיל 70 שמגלה את הסודות שנסתרו ממנה כל חייה, טובע בין סיפורים מיותרים. ריילי מצליחה לפתח דמות נוגעת ללב, אך לא נותנת לה את ההזדמנות להתפתח.
ספר על דימונה, אבל לא על קיפוח.
ספר על זהות, אבל בלי סיסמאות.
סנוב אשכנזי מדימונה של זיו תדהר הוא מסה ספרותית חכמה על מרחב, שפה ומעמד, הכתובה בעברית צלולה ומכבדת, ומצליחה לבקר את הישראליות בלי לצעוק ובלי להתחנף.
זהו ספר שמבין שהחצר הפנימית היא לא נוסטלגיה, אלא זירת אמת.
אצל צ’וסר, הכנסייה לא שרה מזמורים, היא נוצצת יתר על המידה.
הנזירה מתנהגת כמו ליידי מהחצר המלכותית, הנזיר צד ברבורים במקום חטאים,
ושהקדושה תמתין שנייה בצד.
במאמר החמישי של “Sivi קוראת צ’וסר” אנחנו יורדים ללב הביקורת הכי חדה של הפרולוג:
מה קורה כשהאמונה הופכת למופע יוקרה, והדת מתנהלת כמו עסק.
על שקר החן והבל היופי: כשהמדרש מחליף את המשפט
ספרו של חן מרקס מבטיח לחשוף את “הצד האפל” של היופי והכיעור, אבל נעצר רגע לפני שהוא באמת מעז להביט בהם. במקום לפרק כוח, חברה, כלכלה ופוליטיקה של גוף ונראות, הספר בוחר במדרשים מנחמים ובהתבוננות רכה במבט האנושי. זה ספר אינטליגנטי, כתוב היטב, אך הוא מוותר בדיוק במקום שבו היה עליו להעז.
מעשה משעמם הוא ספר שמסרב ללטף את הקורא. הוא לא מחפש דרמה, לא מתאמץ לרגש, ובעיקר לא מתנצל על הריקנות שהוא מציב במרכז. קראתי אותו פעמיים, ניסיתי לפגוש את ה’גדולה’ שכולם מדברים עליה, ובמקום זה מצאתי שחיקה, מבוכה מוסרית, ושאלה לא פשוטה: האם טקסט חכם חייב גם לרגש כדי להיות משמעותי?
האחו החריש את אוזניי של ענת עינהר מתיש את הקורא עד אובדן תחושה.
זהו רומן שמוותר על עלילה לטובת הצטברות זוועות, מנרמל אלימות דרך שפה יפה, ומשאיר את הקורא כלוא בתוך מרחב של השפלה, טירוף ועייפות מוסרית.
לא כל מה שנכתב ביופי ראוי שייכתב.
ארבע נשים, טירה איטלקית, חודש אחד של שמש.
"אפריל הקסום" הוא רומן שמחליף קונפליקט בנועם, ודרמה בהפוגה אסתטית. לא ספר שמטלטל, אלא כזה שמנקה בעדינות את האבק מהחיים. חוויית ספא ספרותית, אלגנטית, וקצת קלה מדי, אבל לפעמים זה בדיוק מה שצריך.