דלילו בנה ב-Libra מכונת רעש סביב רצח קנדי, וקרא לזה ספרות. התזה על קונספירציות מדויקת, אבל במקום לחשוף את הפיתוי הוא הופך למי שמוכר אותו. זו לא הארה. זו עוד שכבת הצפה.
פוסט מחשבות שוליים על תוצאות שמגיעות עם רעל: רעש שמתחפש ליציבות, קהל שמבקש סוף ודאי, והסיבוב האמריקאי שלא נגמר. דלילו וטוכמן מציעים עדשה, לא נחמה.
המלכה הלבנה, רומן שמוכר ודאות במקום שבו ההיסטוריה השאירה סימני שאלה, ומראה איך שמועה, מיזוגניה וכישוף הופכים למכונת עלילה שמייצרת “אמת” נוחה.
Honeymoon with Death הוא לא מותחן פסיכולוגי “ערפילי” במובן הטוב. הוא ערפל כשיטה: בלבול שמתחזה למסתורין, דמויות שנוחתות בלי היגיון, ומניעים שנמרחים עד שהקורא מפסיק לפקפק בגיבורה ומתחיל לפקפק בסופרת.
כשהאביר נלחם בכבוד והנזיר מכר גאולה, הסוחר כבר מכר אמון.
לא סחורה, לא אמת. אשראי.
צ’וסר מזהה מוקדם את הדת החדשה: תדמית במקום זהות, חוב במקום הון, ושכנוע במקום חרב.
הנשמה חוזרת לתרבות הישראלית דרך הפופ האמוני, וזה לא בהכרח רע. השאלה היא מתי עוגן נהיה פטור, ומתי השפה מתחילה לארגן כישלון מחדש כסיפור ניצחון.
אוסקר וויילד טעה, ג'ניפר פיל צודקת, ואייבי היא הגיבורה שמוכיחה שגם בתוך קלישאת פייק-דייטינג אפשר למצוא דופק אמיתי. קומדיה רומנטית שמעדיפה חדות על פני סוכר.
מערכה ראשונה של ריצ’רד השלישי: שייקספיר בונה נבל כיצירת אמנות. ארבע תמונות שמראות איך שפה הופכת אמת, וגוף נהפך לטיעון.
הנבל כיצירת אמנות: מערכה ראשונה של ריצ'רד השלישי Read Post »
"אוצר מילים" מבטיח חדרים לאינטימיות, אבל בנוי כמעט כולו ממסדרונות. כשזה עובד, כמו בשיחה עם דויד גרוסמן, השפה הופכת לבית. כשזה נחתך, וזה קורה ברוב הראיונות מהעולם, אלו רק שמות גדולים שתקועים בלוח זמנים צפוף של יח"צ. אלבום דוגמיות יפה, שהמנה העיקרית שלו נגמרת בדיוק כשהטעם מתחיל לעלות.
סיפור קצר שמתחיל במילה אחת שמסגירה את המנגנון כולו: אשראי. אנגלי נותן "מקום" למוכר גלויות מקומי, וקורא לזה כבוד. ואז מגיע הדור הבא ומחליף את השפה. לא כבוד, אלא תועלת; לא חברות, אלא גביית חוב. The Book of Honour מצטיין בלחשוף איך קולוניאליזם מתחפש לנדיבות, ומסתיים רגע לפני שהמטבע נשבר ביד.
כמה אפשר לדחוס לספר אחד עד שהוא מפסיק להיות ספר ומתחיל להיות תיקיית דרופבוקס עם תקלות. רוחות עבר מבטיח מותחן, יומן היסטורי ומיסטיקה, אבל במקום עומק הוא מסתבך עם עצמו. וברגע שהיומן מהמאה ה־16 נשמע כמו פוסט מ־2026, האמון נשבר, והעלילה מתפרקת יפה, בדיוק כמו הכריכה.
כולנו מספרים לעצמנו שזקנה היא זמן של חסד, אבל "When the Cranes Fly South" חושף את האמת המלוכלכת: זקנה היא זירה מוסרית אכזרית של הפקעת סמכויות. כששפת הטיפול הופכת ל"אלימות היגיינית", והדבר האחרון שמחזיק אותך בחיים נלקח ממך בשם "טובתך", נותרת רק שאלה אחת: למען מי בעצם נשארים החיים האלה?
