There’s Something about Merry של קודי הול הוא רום־קום חג מולד שלא מצליח לספק לא הומור, לא חום, ולא מתח רומנטי אמיתי. עם פתיחה מייגעת, דמויות ילדותיות וטוויסט מיותר, זהו ספר שממחיש כמה מהר נוסחה עונתית יכולה להפוך לעונש.
בשבילה אתה נהר הוא רומן משפחתי והיסטורי שמחבר בין גורלן של נשים, זיכרון בין־דורי והדרה מזרחית בתוך הסיפור הישראלי. דרך סיפורן של אמירה, קלרין והדר, ציונית פתאל־קופרווסר כותבת לא רק על אובדן ומשפחה, אלא גם על הכוח שקובע איזה כאב ייכנס לזיכרון הלאומי ואיזה יישאר בחוץ.
Death Makes a Prophet של ג'ון בוד הוא רומן בלשי קלאסי שעוסק ברעב למשמעות ובאופן שבו כריזמה, קנאה וחמדנות מתחפשות לרוחניות. זהו ספר חד, אירוני ומהנה מאוד, עם מבט מפוכח על כוח ועל הטיפשות האנושית.
Elantris, רומן פנטזיה עם יסודות חזקים, דת, פוליטיקה וחידת עולם, אבל גם התחלה איטית, עומס הסברים ותחושה ברורה שזהו ספר ביכורים כבד מדי.
ממואר קצר על 7 באוקטובר שמדויק כשהוא נשאר בתוך הזמן האמיתי והחשד בשפה, ונחלש כשהוא מנסה לסיים בגלויה של תקווה.
רומן תל־אביבי בלי אליבי: שוק פנויים פנויות שמייצר תנועה במקום בית, נימוס במקום דאגה, ובושה כלכלית שמתחפשת לערכים. אינסוף שברונות לב קטנים חד כשהוא מסתכל על ההווה בלי רחמים. הוא נחלש כשהוא מתקרב לשורשים, ואז חוזר מהר מדי לעיר שמוכרת בדידות במחיר יוקרתי.
דלילו כתב על רעש לבן שמטשטש פחד, אבל המציאות שלנו כבר מזמן לא לבנה. היא אדומה, חודרת ובוטה. על הדרך שבה סטטיסטיקה הופכת למזרק הרדמה, על הפער בין "ניהול" לחוסר אונים, ועל הרגע שבו הפחד הופך לטבעי עד שהוא נעלם מהעין.
איימי בנדר יודעת לגעת באימה, אבל היא מסרבת להישיר מבט לזעם ולגועל. ב-The Butterfly Lampshade היא הופכת טראומה מיתית לקיטש צהוב וקטן, ובוחרת בפיוט נקי על פני הלכלוך של החיים. סקירה על ספר שהיה יכול להיות פצע, ובחר להיות אהיל.
שוקולד אמור להשאיר מתיקות. ההיסטוריה שלו אמורה להשאיר טעם מר. The History of Chocolate מחזיק בידיים חומר נפץ של עבדות, קולוניאליזם וצביעות מוסרית, ואז מגיש אותו כמו סיור מודרך עם תאורה נעימה. הבעיה איננה במה שבילטון מספרת, אלא במה שהיא מסרבת להגיד עד הסוף.
גבר שנעלם לשלוש שנים חוזר ודורש שתעזרי לו במבצע ריגול. זה אמור להיות מרגש? ממש לא. זה מחפיר. ב-The Spy Who Ghosted Me, ההיגיון יוצא להפסקה והכבוד העצמי נשאר מאחור. ביקורת על ספר שמנסה למכור מניפולציה כקומדיה, ונכשל.
אנטוניוני לא כותב סיפורים כדי “לספר מה קרה”. הוא כותב את הרגע שבו מחווה, מבט או שתיקה נהיים אלימות. סקירה על קובץ סיפורים קצר, דחוס ומדויק, שמסרב לנחם את הקורא ומלמד אותו לראות מחדש.
דלילו בנה ב-Libra מכונת רעש סביב רצח קנדי, וקרא לזה ספרות. התזה על קונספירציות מדויקת, אבל במקום לחשוף את הפיתוי הוא הופך למי שמוכר אותו. זו לא הארה. זו עוד שכבת הצפה.
