אני זוכר/ עודד מנדה לוי
ספר של זיכרונות קצרים, אישיים ובדויים, שמתחיל בעוצמה אינטימית אך מתעמעם כשהוא מתרחק מהאישי אל האוניברסלי. ביקורת מלאה.
ספר של זיכרונות קצרים, אישיים ובדויים, שמתחיל בעוצמה אינטימית אך מתעמעם כשהוא מתרחק מהאישי אל האוניברסלי. ביקורת מלאה.
כומר קוריאני־אמריקאי חוזר לצפון קוריאה כדי לקבור את העבר ולהתעמת עם רוחות מלחמת האזרחים. רומן היסטורי חזק שמביט ישירות לתוך עיני הזוועה.
The Things They Carried vu הוא ממואר מטלטל על מלחמת וייטנאם ועל הכאב שחיילים נושאים איתם כל חייהם. טים אובראיין חושף את מחיר האומץ, האשמה וההישרדות.
"תש"ח" מאת יורם קניוק: ספר זיכרונות־מלחמה אישי וסובייקטיבי על חוויותיו כלוחם צעיר במלחמת העצמאות. קניוק תוקף את הממסד, הצבא והמיתוסים הלאומיים, ומציג מבט ציני, מפוכח ובלתי מתנצל על 1948.
יולנדה הוא רומן אישי ומלוטש על סבתא אחת, זיכרון, זהות והחיפוש אחר שורשים בעולם זר.
ספר חניכה רגיש ונועז שבו משה סקאל כותב את משפחתו, וכותב את עצמו.
זה הולך לכאוב הוא יומן רפואי מצחיק עד דמעות, ואז פתאום מצחיק פחות, כי מאחורי הבדיחה יש משמרות בלתי אפשריות, תת־איוש, החלטות מוסריות בקצה, ומערכת שמאלצת אותך לבחור בין מקצועיות לבין הישרדות.
סיפור אמיתי ונוגע ללב על לוסיל, האם שסבלה מדיכאון דו־קוטבי והתמודדה עם חיים מלאי טראומות. ספר עוצמתי על זיכרון, שתיקה משפחתית וגבולות האהבה…
תפילה לבובי הוא ספר כואב ולא נוח, שמבקש לספר סיפור של אם ובנה, אך בסופו של דבר חושף בעיקר את החלל שביניהם. זהו מסמך על בדידות, על כוונות טובות שמחמיצות אדם חי, ועל האופן שבו נרטיב של גאולה מאוחרת אינו מצליח להשיב את מה שאבד. הקריאה מותירה שאלה מטרידה אחת: לא למה בובי מת, אלא למה לא היה מי שיישב לידו כשעוד היה חי.
מסמך פרידה אינטימי וכואב של בת מאביה הדועך, שבו נפרשת הזיקנה על שלל פניה: הגוף הבוגד, המח המתרוקן, והמשפחה שנאלצת להתמודד עם ההיפוך הבלתי נמנע של התפקידים…
כפי שנכתב בגב הספר, מדובר בספר המאגד פרגמנטים שכתב יונה אלון כיומן המתעד אירועי חיים. חלקם אירועי חיים יומיומיים וחלקם מתייחסים לעולמו התרבותי של אלון. הספר מאגד קטעים …
ז'אק שובירה, מחבר הנובלה העדינה הזו, נולד בשנת 1915, בשנה בה נהרג אביו בחזית, במלחמת העולם הראשונה. הוא, אימו ואחיו בן ה 10 עברו לבית סבתו וסבו. אימו השקועה …
בין העולם וביני הוא מכתב של אב לבן, אבל בפועל זה כתב אישום נגד חלום. לא חלום אישי, אלא החלום האמריקאי עצמו, זה שמבטיח חירות, שוויון וביטחון, ובונה אותם על גוף אחד שמותר לפגוע בו.
טא־נהסי קואטס לא כותב על גזענות כמושג. הוא כותב על הגוף. על גוף שחור שחי בידיעה ברורה: הוא חשוף, הוא פגיע, והוא לעולם לא מוגן באמת.
זה ספר שמסרב לנחם, מסרב להציע תקווה מזויפת, ומסרב לשתף פעולה עם הכוונות הטובות של מי שמעדיפים לא לדעת.