ירושלים של 72’, נער שמגדל שתיקה, והתנדבות בבית חולים שהופכת לשיעור בשפה, בזיכרון ובכאב שלא מתיישן.
רגעים של ברק, ורגעים שהולכים לאיבוד.
אבל כשגפונוב מדבר, אפילו בשתיקה, הספר פועם.
יש ספרים שמתחילים כמו מסיבה אינטלקטואלית רוויה קפאין,
ומסתיימים בתחושה שמישהו שכח לכבות את האור ולעזוב בזמן.
קמה היא האישה שכולנו קצת מזהים, זו שלא מתנצלת על חדות הלשון שלה
אבל כן משלמת מחיר על הלב שהיא קברה בדרך.
מצחיק, חכם, חד.
ואז… קצת עייף.
יש סיפורים שלא מבקשים למחוק את הכאב, רק להחזיר לו שם.
"עד יום הימים" הוא ספר כזה: עדות של ילדה שנבלעה בתוך שתיקה, וחזרה שנים אחר כך כדי להגיד משפט אחד פשוט.
עוד הייתי שם.
ועכשיו אני מדברת.
ספר על תינוקת שנעלמה, על קיבוץ שלא ידע להכיל חולשה, ועל שתיקה שהחזיקה משפחה בשיניים.
פיינגולד כותבת רוך וכאב בלי סימני קריאה, רק עם אמת שאי אפשר ללטף.
וכשהיא נשארת במקום שהלב וההיסטוריה נפגשים, הספר הזה נושם בדיוק במתח שבו החיים קורים: בלי רשות, בלי צדק, ועם שבר שלא מבקש סליחה.
ארבעה סיפורים קצרים שמזכירים דבר פשוט ולא נעים:
החיים לא עושים חשבון, וקרמה לא מחלקת הנחות, רק חשבוניות.
פיש כותבת בלי ליטופים, בלי תזכורות לנשום, בלי יד על הכתף.
מי שמחפש נחמה, זה לא הספר בשבילו.
מי שמוכן לפגוש אמת, אפילו כשהיא קצרת נשימה ואכזרית, יישאר. גם כשהאמת מתחילה לשרוף.
חקירה. גופה במזוודה. בלשית שמבטיחה אש ונותנת עשן דליל.
מסע שמתחיל עם פוטנציאל לבעירה ונגמר בתחושת “נו, באמת?”.
ספר שמזכיר לנו: לא כל תיק בלשי פותרים, לפעמים פשוט סוגרים וממשיכים הלאה.
האם שאיבדה תינוק וחיה בצל ספק נצחי עד שנער אחד בחלון מפורר את מה שנשאר מהמציאות. רומן פסיכולוגי ישראלי קיצוני, חושפני ומצמית נשימה.
על כנות, געגוע, ואמא שמנסה להחזיק את עצמה כשהעולם נשמט מתחת לרגליים. רק שהספר לא מעז ללכת עד הסוף עם הרגש. ניסיון אמיץ, ביצוע רך מדי.
משפחה נורמטיבית. ילד אחד שמתחיל להישבר.
ומדינה שלמה שנעלמת כשצריך אותה.
ספר שנכנס מתחת לעור, ובעיקר מזכיר לנו שמערכת בריאה זה לא מותרות. זה חמצן.
אדריכלית שלא מאמינה בזוגיות פוגשת גבר שמערער את כל מה שהיא בנתה, כולל את החומות שלה. כתיבה מצוינת, דמות בלתי נשכחת, וסיום שהלך לאיבוד במסדרון הרגשי. ספר טוב, אבל וואו, איזה פספוס בדקה התשעים.
מסע בין מצרים של פעם לישראל של היום, בין סודות משפחתיים לזהות שנבנית מתשובה ושבר.
רומן יפהפה עם לב ועם נפש, שגם מצליח וגם מפספס.
היסטוריה בוערת, סיפור מסגרת פחות.
יש ספרים שפשוט לא מצליחים לנשום. "עד שהגשם יחזור" רצה לעוף גבוה, אבל נתקע בשיח. שפה יפהפייה, עומס עלילתי מוגזם, ופער בין אמביציה לביצוע. סקירה בלי כפפות.
