זיעה מאת ז׳ורז׳ אמאדו מציג פסיפס של דמויות עניות ומודרות בבית דירות צפוף בבאהיה. רומן פוליטי חד על עוני, ניצול, קפיטליזם והיכולת למצוא קהילה ונחמה גם בתנאים מחפירים.
בין העולם וביני הוא מכתב של אב לבן, אבל בפועל זה כתב אישום נגד חלום. לא חלום אישי, אלא החלום האמריקאי עצמו, זה שמבטיח חירות, שוויון וביטחון, ובונה אותם על גוף אחד שמותר לפגוע בו.
טא־נהסי קואטס לא כותב על גזענות כמושג. הוא כותב על הגוף. על גוף שחור שחי בידיעה ברורה: הוא חשוף, הוא פגיע, והוא לעולם לא מוגן באמת.
זה ספר שמסרב לנחם, מסרב להציע תקווה מזויפת, ומסרב לשתף פעולה עם הכוונות הטובות של מי שמעדיפים לא לדעת.
המחבר סם קווינונס (או משהו כזה תסלחו לי אם עיוותתי את השם) יוצא במסע מחקרי אל לב המאפליה של ההתמכרות האמריקאים להירואין ואופיאטים. במסע מבוסס על ראיונות ….
Dreamland: The True Tale of America's Opiate Epidemic/ Sam Quinones Read Post »
הספר הזה הוא בהחלט פיצוי על כל הנפלים שקראתי בתקופה האחרונה, כולל זוכה הפוליצר All the light we cannot see, שהיה אכזבה רבתית. הספר מתאר את השנים 1937 – 1939 בניו יורק ארצות הברית…..
סיפור אהבתו הטארגית של ג'י גטסבי לדייזי בארה"ב של שנות ה-20 במאה ה- 20. סיפור המדגים את המתחים הבין מעמדיים, את האבסורד של השנים העליזות ואת המחיר….
ואז הגענו לסוף של ג'ושוע פריס מתחיל כסאטירה משרדית מבריקה, מצחיקה ומדויקת להפליא על פחד, רכילות, מיתון ויחסים בין עובדים. ואז, בדיוק כשהספר כבר תופס צורה ומומנטום, הוא מתפזר, מתעכב ומאבד את מרכז הכובד שלו. חבל, כי היה פה חומר לפנינה.
יש ואין של ארנסט המינגוויי הוא רומן מריר על אדם שנאבק להחזיק את הראש מעל המים בעולם שמחלק הכול לפי קו פשוט ואכזרי, מי שיש לו ומי שאין לו. הוא כתוב בשפה חדה וחסרת קישוט, אבל מסרב לתת לקורא את הקתרזיס שהרומן כמעט מבטיח, ולכן משאיר אחריו חמיצות עיקשת.
תלחצי מאת ספייר, Push by Sapphire, הוא ספר קצר וקשה על פרשס ג׳ונס, נערה בת שש־עשרה שחיה בתוך עוני, הזנחה ופגיעה, ומנסה למצוא לעצמה קול בעולם שכמעט לא השאיר לה מקום. זה רומן שמטלטל לא בגלל תיאורים מפורשים, אלא בגלל השאלות שהוא משאיר אחריו: כמה ילדים נופלים בין הסדקים, מי רואה אותם בזמן, ומה האחריות של חברה כלפי מי שנולדו אל תוך בור שלא הם חפרו.
