ספר חמוד ביותר. הראשון בסידרה ארוכה של ספרי תעלומה. ניתן לקרוא כל ספר בפני עצמו, אבל כדאי לקרוא אותם לפי הסדר שכן ישנן דמויות שחוזרות ובנוסף הדמות של ג'ורג'י…
היא רצתה להיות גננת. היא קיבלה שיעור מזורז בפרוטקשן, מועדון לילה, וגבר שמחייך יפה מדי בשביל להיות נקי. לחיות את הרגע הוא רומן פשע רומנטי קצבי, עם רגעים אלימים שקשה לנשום בהם, ובעיקר עם שאלה אחת שלא יורדת מהשולחן: כמה מהר אנחנו מוכנים להפוך פושע לנסיך, רק בגלל האהבה.
אורלי קסטל־בלום יודעת לבעוט, אבל כאן זה בעיטה שלא ממש פוגעת.
"חיי חורף" הוא קובץ סיפורים שמבטיח יותר ממה שהוא מצליח לקיים: יש רגעים חדים, יש הברקות לשוניות, ויש אפילו סיפור אחד שבאמת מצליח להכאיב, אבל רובם נתקעים באמצע הדרך. יותר מדי רעש, פחות מדי דיוק. אכזבה מצד אחת הסופרות החשובות של הספרות הישראלית.
זה הולך לכאוב הוא יומן רפואי מצחיק עד דמעות, ואז פתאום מצחיק פחות, כי מאחורי הבדיחה יש משמרות בלתי אפשריות, תת־איוש, החלטות מוסריות בקצה, ומערכת שמאלצת אותך לבחור בין מקצועיות לבין הישרדות.
גבר שנשאר שבוי בהחלטה שקיבל לפני שלושים שנה חוזר לפירנצה כדי לפגוש את עברו פנים אל פנים. אבל במקום תשובות הוא מגלה אמת קטנה, כמעט מביכה, שממוטטת את כל המיתוס שבנה לעצמו. זה לא סיפור על אהבה אבודה, אלא על אשליה שנמשכה חיים שלמים.
ברית עולם הוא רומן חזק על זוג אפרו־אמריקאי שנקרע כשבעל נשלח לכלא על פשע שלא ביצע. ספר על אהבה, הישרדות, בגידה ומערכת משפט שמציבה אנשים בפני בחירה בלתי אפשרית.
עד שני שלישים רבות הדרכים כמעט עובד: רומן כתוב היטב, קצבי, עם שני קולות שמחזיקים סיפור של אהבה חוזרת. ואז מגיע השליש האחרון, והספר מחליט להפוך את הכאב למופע, ואת הטראומה למלודרמה במינון תורכי. התאכזבתי, בעיקר כי היה פה גרעין מצוין.
סיפור אמיתי ונוגע ללב על לוסיל, האם שסבלה מדיכאון דו־קוטבי והתמודדה עם חיים מלאי טראומות. ספר עוצמתי על זיכרון, שתיקה משפחתית וגבולות האהבה…
יוזף רות כותב על עיירה קטנה במזרח אירופה, שבה העניים עשירים בחלומות, והשגעון הוא חלק מהנוף. תותים הוא רסיס עדין של זיכרון, געגוע ותחושת שייכות לעולם שנמוג.
אירוע של אישה הנוטשת את בעלה שנותר במונטה קרלו מושפל ומבוזה, מוביל לסיפורה של אישה קשישה אלמנה, המתארת יום בחייה…
הספר השלישי בסדרה הוא התגלמות התענוג המרושע: מצחיק, עצוב, חד, ומדויק עד כאב. המשפחה מתכנסת סביב מחלתה של סו יי, והירושה הופכת אותם ללהקת צבועים עם מותגים. מאחורי הטירלול יש לב. בעיקר בקשר של ניק וסבתו. וזה מה שהופך את זה לספר שמנצח גם כשהוא מגעיל.
אחרי ההנאה הפרועה מהספר הראשון, הספר השני מרגיש כמו מסיבה שמישהו שכח לשים בה מוזיקה. העלילה מתפזרת, הקסם מתדלדל, והדמויות החדשות לא מצדיקות את המקום שהן תופסות. בסוף מצאתי את עצמי קוראת באמת רק את מה שעבד: אסטריד וצ’רלי. כל השאר היה רעש.
