אחרי האהבה הגדולה שלי לעד שיום אחד, הגעתי אל אח שלי איוב עם ציפיות גבוהות. אבל הרומן הזה של שמי זרחין לא הצליח להחזיק אותי: העלילה נשארה לא ברורה, השפה הרגישה כבדה ומלאכותית, והקסם פשוט לא הופיע.
"תש"ח" מאת יורם קניוק: ספר זיכרונות־מלחמה אישי וסובייקטיבי על חוויותיו כלוחם צעיר במלחמת העצמאות. קניוק תוקף את הממסד, הצבא והמיתוסים הלאומיים, ומציג מבט ציני, מפוכח ובלתי מתנצל על 1948.
להרוג את הכלב השני של מארק חלאסקו הוא קובץ סיפורים קשה, חד ואמין מאוד, שמציג את ישראל של שנות החמישים דרך עיניהם של מהגרים רעבים, שיכורים ונואשים. זו ספרות שלא מייפה את הכיעור, את הדלות או את הפתטיות של החלומות, ולכן גם מצליחה לפגוע חזק.
בלש עני, משרד חשוך, ומוסריות שמכשילה אותו בכל תיק, מוטי מרציאנו, בלש פרטי של יונתן יובל הוא ספר מפתיע באיכותו, כתוב בשפה שנונה ומלא באמפתיה לדמויות שנדחקו לשוליים. לא כל יום נולד בלש עברי עם לב אמיתי ועין כחולה.
חביבה רוז, שחקנית תיאטרון בת 78, מסרבת לרדת מהבמה רק מפני שהחברה החליטה שנשים בגילה צריכות לפנות מקום. הכל אודות חביבה הוא רומן מצחיק ועצוב על זקנה, תיאטרון, גילנות והמחיר של חיים שלמים על הבמה.
שבועת רחל נע בין סיפורה המרתק של רחל בארץ ישראל של שנות ה־20 וה־30 לבין עלילת ההווה של נכדתה הדס. החלק ההיסטורי חי ומעניין, אבל העלילה העכשווית והסיום הסנסציוני מחלישים את הספר.
ברכת התנינים של בועז יזרעאלי הוא קובץ סיפורים חד, אירוני ואמין מאוד, שמביט בשולי החברה בלי לייפות ובלי להתיילד. דרך מסוממים, חסרי בית, בטלנים, מועמדים נואשים לעבודה ואנשים שנדחקו אל הקצה, יזרעאלי כותב סיפורים על עליבות, איוולת, הישרדות וסתמיות מודרנית. במיטבו, זה קובץ עוקצני ומדויק שמצליח להיות גם אכזרי וגם חד־ראייה.
סיפור הקרבות על לטרון בשנת 1948 נפרש בסגנונו הקולח של רם אורן, עם דמויות בשר ודם ומחדלים שאיש לא דיבר עליהם. לטרון הוא רומן היסטורי מרתק שמחזיר את אחד הפרקים הכואבים במלחמת העצמאות לקדמת הבמה.
בשנת 1799, במהלך כיבושיו במזרח התיכון, ניסה נפוליאון בונפרטה, לכבוש גם את העיר עכו. הרצון לכבוש את העיר לא היה משולל כל הגיון, אבל למצור שהטיל ולנסיונותיו החוזרים והנשנים…
אב שכול יוצא למסע במדבר בעקבות בנו שנעלם. אהרן מגד כותב על אשמה, אמונה ושבר ישראלי, ברומן חכם ומכאיב שלא מפחד לשאול שאלות.
רומן משפחתי ענק, שפה עשירה, ודמיון שלא נגמר. “פונטנלה” של מאיר שלו מצייר את משפחת יופה כקרקס מיתולוגי של מייסדים, נכדים ותעלולים פנטסטיים, אבל מתחת ליופי מסתתרת גם אי נוחות מוסרית ועודף שמתחיל לחנוק את הסיפור. זה ספר שמוכיח למה אנשים סוגדים לשלֵו, וגם למה אחרים בורחים ממנו.
הזיפים של לזרוס הוא מסוג הספרים שנראים על הנייר כמעט מסוכנים: רומן אהבה, ארכיאולוגיה, המרד הגדול, וטראומה אישית עמוקה. בפועל, לימור מויאל מחברת את כל אלה לספר חכם, סוחף ומדויק, שבו ההיסטוריה אינה תפאורה, והאהבה אינה קישוט, אלא שני צירים שמזינים זה את זה.
