כמה אפשר לדחוס לספר אחד עד שהוא מפסיק להיות ספר ומתחיל להיות תיקיית דרופבוקס עם תקלות. רוחות עבר מבטיח מותחן, יומן היסטורי ומיסטיקה, אבל במקום עומק הוא מסתבך עם עצמו. וברגע שהיומן מהמאה ה־16 נשמע כמו פוסט מ־2026, האמון נשבר, והעלילה מתפרקת יפה, בדיוק כמו הכריכה.
סקירה על “קוראים לזה חיים” של אמילי מואטי: כשהטראומה היא הדקדוק של החיים, והסיפור מתפתה לתת לקורא הקלה במקום צדק.
שני אנשים עם שבר ושפה שלא מסתדרת עם העולם בונים קרבה כמו תרגום: בניסוי חוזר, בזהירות, בלי מחוות גדולות. ענת לוי כותבת רוך אמיתי, ואז בולמת רגע לפני שהרוך ייבחן עד הסוף.
ביקורת על ספר שמתנהג כמו סטארטאפ בתחילת דרכו: הרבה הבטחות, מעט מוצר, והרבה דיבור מהיר כדי שלא ישאלו שאלות. הכאב של המיליון הראשון לא בכסף, אלא בהעמדות הפנים שבדרך.
ספר על דימונה, אבל לא על קיפוח.
ספר על זהות, אבל בלי סיסמאות.
סנוב אשכנזי מדימונה של זיו תדהר הוא מסה ספרותית חכמה על מרחב, שפה ומעמד, הכתובה בעברית צלולה ומכבדת, ומצליחה לבקר את הישראליות בלי לצעוק ובלי להתחנף.
זהו ספר שמבין שהחצר הפנימית היא לא נוסטלגיה, אלא זירת אמת.
האחו החריש את אוזניי של ענת עינהר מתיש את הקורא עד אובדן תחושה.
זהו רומן שמוותר על עלילה לטובת הצטברות זוועות, מנרמל אלימות דרך שפה יפה, ומשאיר את הקורא כלוא בתוך מרחב של השפלה, טירוף ועייפות מוסרית.
לא כל מה שנכתב ביופי ראוי שייכתב.
רומן על יופי, כסף, ניצול, טראומה היסטורית והמחיר הקיומי של הניסיון להיות מעל הגבול האנושי.
הוא מועמד קבוע לספיר. הממסד מאוהב. הרעיונות גדולים.
אבל משהו עמוק נשבר בדרך בין שפה לאדם.
“ויפה היתה שעה אחת קודם” הוא רומן שמבקש להיות עצום, ונותר עם קורא עייף, מנוכר, וכועס.
סקירה בלי כפפות.
"חלום עולם הפוך" הוא לא רומן, הוא סדק. ספר שמפרק את השפה כדי לחשוף את מה שהספרות הישראלית כבר זמן מה מפחדת להודות בו: שיש גבול דק בין עומק לבין אלימות אסתטית. זהו מסע לתוך תודעה מתפוררת, אך גם כתב אישום על ספרות שמבלבלת פירוק עם גדולת רוח ומותירה את הקורא מחוץ למשחק. זה ספר מרשים, אכזרי, חכם ומתסכל. ובעיקר, הוא שואל שאלה שלא נעים לענות עליה: למי ספרות ישראלית כותבת היום, ומה היא שכחה בדרך.
מה קורה כשמורה ישראלי רק רוצה להגיע הביתה ליום הנישואים שלו, ומגלה שבית הספר הפך לשדה קרב בירוקרטי בלי מוצא? המורה של אלון ארד הוא לא עוד "רומן על מורה עייף", אלא כתב אשמה מדויק נגד מערכת שחונקת אוטונומיה, מוחקת אנושיות, ומותירה את המורה בלתי נראה גם כשהוא עובר בשער היציאה.
הספר מעמיד אב שנעלם ובן שמנסה למצוא את העקבות שלו. במרכזו עומדת שאלה אחת, פשוטה וכואבת:
כמה מן האמת אובדת ברגע שאנחנו מנסים לכתוב אותה.
המסילה הוא רומן שמתחזה לפילוסופי, אמנותי ומטאפורי, אבל נשאר סקיצה. מבנה מינימליסטי שלא מייצר חיים, מוטיבים שאינם מתגבשים, ודמויות שנעות בלי נפש. בסוף נותר רק רושם אחד: מסע שלא זז לשום כיוון.
