שכול וכשלון וזומבים מחזיר את ברנר אל לב אפוקליפסת תרפ״א כדי להוכיח שהאדם החדש לא נכשל, אלא הצליח בצורתו המפלצתית ביותר. אמיר חרש כותב כאן רומן חד, אכזרי ואינטליגנטי על לאום, צבא, גאולה וספרות, שבו הפגח הוא לא גימיק אלא פסק דין מוסרי.
סבתא בורחת מהבית של מאירה ברנע־גולדברג הוא רומן חד, מהיר ומכאיב על זקנה, תלות והפחד להפוך לנטל. דרך לאה בת התשעים ושמונה, אישה עוקצנית, שתלטנית וחכמה שמסרבת שידברו עליה במקום איתה, הספר נוגע בכבוד, בירידה במעמד, בעובדות זרות ובשחיקה המשפחתית שנעטפת בנימוס דק. זהו ספר שיודע להצחיק, להכאיב ולגעת באמת, גם אם בסופו הוא בוחר נחמה קצת קלה מדי.
בשבילה אתה נהר הוא רומן משפחתי והיסטורי שמחבר בין גורלן של נשים, זיכרון בין־דורי והדרה מזרחית בתוך הסיפור הישראלי. דרך סיפורן של אמירה, קלרין והדר, ציונית פתאל־קופרווסר כותבת לא רק על אובדן ומשפחה, אלא גם על הכוח שקובע איזה כאב ייכנס לזיכרון הלאומי ואיזה יישאר בחוץ.
ממואר קצר על 7 באוקטובר שמדויק כשהוא נשאר בתוך הזמן האמיתי והחשד בשפה, ונחלש כשהוא מנסה לסיים בגלויה של תקווה.
רומן תל־אביבי בלי אליבי: שוק פנויים פנויות שמייצר תנועה במקום בית, נימוס במקום דאגה, ובושה כלכלית שמתחפשת לערכים. אינסוף שברונות לב קטנים חד כשהוא מסתכל על ההווה בלי רחמים. הוא נחלש כשהוא מתקרב לשורשים, ואז חוזר מהר מדי לעיר שמוכרת בדידות במחיר יוקרתי.
כמה אפשר לדחוס לספר אחד עד שהוא מפסיק להיות ספר ומתחיל להיות תיקיית דרופבוקס עם תקלות. רוחות עבר מבטיח מותחן, יומן היסטורי ומיסטיקה, אבל במקום עומק הוא מסתבך עם עצמו. וברגע שהיומן מהמאה ה־16 נשמע כמו פוסט מ־2026, האמון נשבר, והעלילה מתפרקת יפה, בדיוק כמו הכריכה.
סקירה על “קוראים לזה חיים” של אמילי מואטי: כשהטראומה היא הדקדוק של החיים, והסיפור מתפתה לתת לקורא הקלה במקום צדק.
שני אנשים עם שבר ושפה שלא מסתדרת עם העולם בונים קרבה כמו תרגום: בניסוי חוזר, בזהירות, בלי מחוות גדולות. ענת לוי כותבת רוך אמיתי, ואז בולמת רגע לפני שהרוך ייבחן עד הסוף.
ביקורת על ספר שמתנהג כמו סטארטאפ בתחילת דרכו: הרבה הבטחות, מעט מוצר, והרבה דיבור מהיר כדי שלא ישאלו שאלות. הכאב של המיליון הראשון לא בכסף, אלא בהעמדות הפנים שבדרך.
ספר על דימונה, אבל לא על קיפוח.
ספר על זהות, אבל בלי סיסמאות.
סנוב אשכנזי מדימונה של זיו תדהר הוא מסה ספרותית חכמה על מרחב, שפה ומעמד, הכתובה בעברית צלולה ומכבדת, ומצליחה לבקר את הישראליות בלי לצעוק ובלי להתחנף.
האחו החריש את אוזניי של ענת עינהר מתיש את הקורא עד אובדן תחושה.
זהו רומן שמוותר על עלילה לטובת הצטברות זוועות, מנרמל אלימות דרך שפה יפה, ומשאיר את הקורא כלוא בתוך מרחב של השפלה, טירוף ועייפות מוסרית.
לא כל מה שנכתב ביופי ראוי שייכתב.
רומן על יופי, כסף, ניצול, טראומה היסטורית והמחיר הקיומי של הניסיון להיות מעל הגבול האנושי.
