אנשים מתים לא בגלל 'טעות היסטורית', אלא מפני שמישהו העדיף להיראות חזק, לא למצמץ, ולא להודות בכישלון. הסקירה שלי על 'מצעד האיוולת' של ברברה טוכמן . ספר שמתחיל בטרויה ונגמר בדם וייטנאמי, אבל מדבר עלינו, כאן ועכשיו
The March of Folly: From Troy to Vietnam/ Barbara W. Tuchman Read Post »
יש בלגן שאפשר לסלוח עליו. יש בלגן שהוא שיטת עבודה. Babylon מרגיש כמו הרצאה שמנסה להרשים במקום להסביר, וכשהספר מפסיק להבדיל בין עובדה להשערה, גם הקטעים הטובים מאבדים את הקרקע.
Babylon: Mesopotamia And The Birth Of Civilization/ Paul Kriwaczek Read Post »
עסקה אחת קטנה, ופתאום מתברר מה באמת מחזיק אדם בתוך העולם. שמיסו שולח את פטר שלמיל למכור צל, לקבל כסף שלא נגמר, ואז לגלות שהמחיר האמיתי הוא לא הזהב, אלא ההכרה האנושית.
הצל: או המעשה המופלא בפטר שלמיל/ אדלברט פון שמיסו Read Post »
במאה ה-14 קראו לו "נזיר קבצן", היום כנראה היו קוראים לו "מנהל קשרי לקוחות ב-VIP של הגאולה". 🤝 הכירו את הוברט, האיש שהפריט את האמונה והפך את הכפרה למוצר מדף.
ספר על קרב שהפך את הסטטיסטיקה לאל.
Elegy: The First Day on the Somme אינו מספר על גבורה או על כישלון, אלא על רגע אחד שבו התבונה האנושית האמינה שניתן לנהל כאוס, וגילתה מאוחר מדי את מחירה של האמונה הזו.
Elegy: The First Day on the Somme/ Andrew Roberts Read Post »
האם עודף נרטיבים יכול להטביע את הסיפור המרכזי? ב"חדר הפרפרים" של לוסינדה ריילי, כל סיפור משנה מקבל מקום, אבל חלקם לא מצדיק את נוכחותם. הסיפור של פוזי מונטגיו, אישה בגיל 70 שמגלה את הסודות שנסתרו ממנה כל חייה, טובע בין סיפורים מיותרים. ריילי מצליחה לפתח דמות נוגעת ללב, אך לא נותנת לה את ההזדמנות להתפתח.
10 Things I Hate About Christmas הוא רומן חג מולד צפוי, חמוד ומודע לעצמו, שמספק בדיוק את מה שהוא מבטיח: עיירה מנצנצת, יריבים במשרד, מתנה אחת מביכה מדי והרבה אווירת הולמרק מחממת לב.
ספר על דימונה, אבל לא על קיפוח.
ספר על זהות, אבל בלי סיסמאות.
סנוב אשכנזי מדימונה של זיו תדהר הוא מסה ספרותית חכמה על מרחב, שפה ומעמד, הכתובה בעברית צלולה ומכבדת, ומצליחה לבקר את הישראליות בלי לצעוק ובלי להתחנף.
זהו ספר שמבין שהחצר הפנימית היא לא נוסטלגיה, אלא זירת אמת.
A Testament to Murder של ויויאן קונרוי הוא ספר בלשי ששם את הדמויות במרכז, לא את התקופה או החברה. עם עלילה חדה, דמויות מרתקות ומתח שלא עוצר, הוא מציע חוויה אינטליגנטית ומענגת…
ספר פשע בלי זיקוקים, בלי טוויסט בכל פינת עמוד, ובלי בלש גאון שמציל הכול ברגע.
Antidote to Venom של פרימן ווילס קרופטס הוא רומן שנבנה לאט, כמו מנגנון מדויק, ומתבונן לא רק בפשע אלא גם בנפש שמתפרקת תחת לחץ. זה ספר על אדם רגיל שנדחק לפינה, על רעל שמחלחל הרבה לפני שהוא ננעץ בגוף, ועל בלש שמחזיר לעולם את ההיגיון בשקט, בלי רעש וצלצולים.
אצל צ’וסר, הכנסייה לא שרה מזמורים, היא נוצצת יתר על המידה.
הנזירה מתנהגת כמו ליידי מהחצר המלכותית, הנזיר צד ברבורים במקום חטאים,
ושהקדושה תמתין שנייה בצד.
במאמר החמישי של “Sivi קוראת צ’וסר” אנחנו יורדים ללב הביקורת הכי חדה של הפרולוג:
מה קורה כשהאמונה הופכת למופע יוקרה, והדת מתנהלת כמו עסק.
על שקר החן והבל היופי: כשהמדרש מחליף את המשפט
ספרו של חן מרקס מבטיח לחשוף את “הצד האפל” של היופי והכיעור, אבל נעצר רגע לפני שהוא באמת מעז להביט בהם. במקום לפרק כוח, חברה, כלכלה ופוליטיקה של גוף ונראות, הספר בוחר במדרשים מנחמים ובהתבוננות רכה במבט האנושי. זה ספר אינטליגנטי, כתוב היטב, אך הוא מוותר בדיוק במקום שבו היה עליו להעז.
