Please scroll down for an English review.
הקשבתי ל־History of Brooklyn, קורס של Brian Purnell מבית The Great Courses, והחוויה הייתה משונה למדי. לאורך השנים מתברר שברוקלין היא חומר נפץ היסטורי: מקום שבו כמעט כל מה שאמריקה אוהבת להדחיק, גזע, מעמד, הגירה, נדל״ן, עבודה, אלימות ותרבות, נדחס לרובע אחד עד שהוא מתפרץ. מצד שני, במשך חלק ניכר מהקורס, החומר הזה לא באמת נדלק. הוא לא תמיד מעניין. ולפעמים, צריך לומר את זה בפשטות, הוא גם משעמם.
מה שצריך לדעת
קורס של Brian Purnell מבית The Great Courses, העוסק בהיסטוריה של ברוקלין דרך הגירה, עבודה, גזע, נדל״ן, חינוך, תרבות וג׳נטריפיקציה.
למי שמתעניין בהיסטוריה אמריקאית, היסטוריה עירונית, ניו יורק, יחסי גזע ומעמד, נדל״ן, חינוך ותהליכי שינוי עירוניים.
הפרקים המאוחרים על אפליה בדיור, הפרדה בחינוך, מחאות אזרחיות וג׳נטריפיקציה. שם ברוקלין מפסיקה להיות רק מקום והופכת למנגנון אמריקאי.
חלק גדול מהקורס מתניע לאט מדי. נושאים עם פוטנציאל אדיר מוגשים לעיתים בצורה יבשה, ורק בפרקים האחרונים הקורס באמת תופס תאוצה.
הפרקים הראשונים אינפורמטיביים, ולעיתים גם מעניינים. אבל ברוקלין, עיר של הגירה, עבודה, עוני, שאפתנות, אלימות, בידור ומעמד, מוגשת לא פעם כמו סיור מודרך עם נעליים נוחות מדי.
במשך שני שלישים מהקורס יש תחושה שפורנל נוגע בנושאים עם פוטנציאל אדיר, אבל לא תמיד יודע מה לעשות איתם. הוא עובר דרך ברוקלין ההולנדית, ברוקלין של המהפכה האמריקאית, ברוקלין התעשייתית, ברוקלין של הגשר וברוקלין של קוני איילנד, ולא מביא את המסקנות לקצה שלהן. הוא מתניע, מקרטע, מתקדם ושוב מקרטע. זו נסיעה שבה במשך זמן רב מדי מחכים שהמנוע יפסיק להשתעל.
ואז מגיעים הפרקים האחרונים, והקורס פתאום הופך ללמבורגיני. לא ברור איפה היא חנתה עד עכשיו.
כשהמרצה מפסיק לתאר את ברוקלין כמקום, ומתחיל לדבר עליה כמנגנון אמריקאי, הקורס תופס תאוצה. ברוקלין מצטיירת כמעבדה של כוח. מי מקבל בית. מי לא מקבל משכנתא. מי מקבל בית ספר. מי מקבל הזדמנות להיחשב “אמריקאי”, ומי נשאר בעיני המערכת בעיה שיש לנהל, גם כשלא טורחים לפנות לו את האשפה.
הפרקים על אפליה גזעית בדיור ובחינוך הם החזקים ביותר בקורס. הם מראים איך בצפון ארצות הברית ההפרדה לא תמיד נזקקה לשלטים של “ללבנים בלבד”. היא עבדה דרך מתווכים, בנקים, חברות ביטוח, מפות אשראי, אזורי רישום לבתי ספר, תקציבים עירוניים ושפה נקייה. במקרה של ההיסטוריון ג׳ון הופ פרנקלין, למשל, גם מעמד אקדמי, דוקטורט מהרווארד ומינוי יוקרתי בברוקלין קולג׳ לא הספיקו כדי שיוכל לקנות בית בשכונה לבנה. הבתים “לא היו זמינים”, המתווכים התחמקו, וחברת הביטוח הסבירה לו שלא תוכל לממן קנייה באזור המרוחק מדי משכונות שחורות.
בהמשך הקורס מגיע לאחד המנגנונים המכוערים ביותר של אפליה בדיור: סימון שכונות שחורות כמסוכנות להשקעה. המפות של HOLC יצרו את המציאות. שכונות עם נוכחות שחורה סומנו כאזורים מסוכנים כלכלית, ולכן לא קיבלו משכנתאות, שיפוצים ופיתוח. אחר כך, כשהצפיפות, העוני וההזנחה החמירו, אותם תנאים שיצרה המדיניות שימשו כהוכחה לכך שהשכונות אכן “בעייתיות”. קודם חוסמים את ההשקעות, אחר כך מאשימים את הקורבנות.
הפרקים האלה מראים גם איך הקורבנות בעטו חזרה. והאקטים המחאתיים הם מהחלקים החיים ביותר בקורס. Brooklyn CORE, למשל, השתמשה בבודקי דיור לבנים כדי לחשוף בעלי דירות שסירבו להשכיר לשחורים. המבקש השחור היה שומע שהדירה כבר הושכרה; הבודקת הלבנה הייתה מגיעה אחריו ומגלה שהדירה, הפלא ופלא, עדיין זמינה. לפעמים זו הדרך הקלה ביותר להציף את הגזענות הסמויה: מספיק לשלוח שני אנשים שונים לאותה דלת ולראות למי היא נפתחת.
האקט המחאתי המבריק ביותר בעיניי היה מחאת האשפה בבדפורד־סטויבסנט. אף שבדפורד־סטויבסנט הייתה צפופה בהרבה ונזקקה לפינוי תכוף יותר, העירייה סיפקה לה שירותי ניקיון גרועים יותר מאלה שקיבלו שכונות לבנות. העירייה ניסתה להציג את הלכלוך כבעיה של התושבים, כאילו הם פשוט צריכים ללמוד להשתמש בפחים. במקום עוד מכתב מנומס, פעילי CORE אספו את הזבל שהעיר לא פינתה, נסעו ל־Borough Hall ושפכו אותו שם. זו מחאה מושלמת כמעט: אתם אומרים שהזבל הוא שלנו? בבקשה. קחו אותו חזרה.
גם החלק על בתי הספר חזק מאוד. הקורס מראה כיצד הפרדה בדיור יצרה הפרדה בחינוך. אם ילדים משובצים לבתי ספר לפי אזור מגורים, ואם אזורי המגורים עצמם מופרדים באמצעות נדל״ן, משכנתאות ואפליה, אז “בית ספר שכונתי” הופך למונח מכובס להפרדה גזעית. הסיפור של משפחת Bebold מדגים זאת היטב: הילדים הועברו לבית ספר שחור ופורטו-ריקני, שבו קיבלו פחות. פחות רמה אקדמית, פחות ספרים, פחות עתיד. וכשההורים העזו להתנגד, מערכת החינוך איימה עליהם.
הקורס ממשיך משם למאבקים רחבים יותר סביב חינוך ושליטה קהילתית, אבל בעיניי הכוח של הפרקים האלה נמצא דווקא בדוגמאות הקונקרטיות: הדירה שלא הושכרה, הזבל שלא פונה, בית הספר שנתן פחות לילדים שכבר קיבלו פחות.
הפרק על ברוקלין בספרות, בתיאטרון ובקולנוע מוסיף עומק יפה לקורס. וולט ויטמן מוצג כמעין אב קדמון של ברוקלין הספרותית, מי שהפך את המעבר היומיומי בין ברוקלין למנהטן לחוויה דמוקרטית, כמעט אוניברסלית. אחריו מגיעים כותבים ויוצרים שהפכו את ברוקלין למרחב של עוני, שאפתנות, אלימות, הגירה, מעמד וזיכרון. ברוקלין אינה רק מקום שמתרחשים בו דברים. היא מקום שמייצר שפה, דמויות ודימויים של אמריקה.
הפרק האחרון, על התחייה והג׳נטריפיקציה, הוא פינאלה טובה של הקורס. פורנל מציג את ברוקלין שחוזרת להיות נחשקת: האוכלוסייה עולה, הספורט המקצועני חוזר, הפשע יורד, מחסנים הופכים ללופטים, מפעלים לדירות יוקרה, בתי קפה נפתחים, ואנשים עם כסף מגלים פתאום שברוקלין אינה הצל של מנהטן אלא יעד בפני עצמו. אבל מהר מאוד סיפור ההצלחה מסתבך. בין 2000 ל־2010 עלתה אוכלוסיית הלבנים, האסייתים וההיספנים, ואילו מספר התושבים השחורים ירד בכמעט 40 אלף. “התחדשות” היא שם מנומס לדחיקה ולתחלופה.
ההשוואה בין בושוויק של שנות השמונים והתשעים לבין בושוויק של הסדרה Girls חדה במיוחד. בשנות משבר הקראק, תושבים שחורים ולטינים שילמו על סמים, פשע ועוני בשיטור כבד, במעצרים ובעונשי מאסר ארוכים. דור אחר כך, צעירות לבנות יכולות לעשן קראק במסיבה בבושוויק במסגרת סצנה קומית, בלי השלכות של ממש. אותו חומר. אותה שכונה. גוף אחר. מערכת אחרת. אצל אחד זו עבריינות. אצל אחרת זו חוויה אורבנית צבעונית.
הפרק לא מסתפק בקלישאה של “צעירים לבנים עברו לשכונה והמחירים עלו”. הוא מציג את הג׳נטריפיקציה כתהליך כלכלי ותכנוני: שינויי ייעוד קרקע, סגירת מפעלים, כניסת משקיעים, דירות יוקרה, מסחר חדש, ודחיקה של עסקים קטנים ותושבים ותיקים. ב־Fulton Mall, מרכז קניות של מעמד עובד שהיה מחובר לתרבות ההיפ-הופ ולחיי היומיום של ברוקלין, התהליך הזה קיבל צורה ממשית: תחת לחץ נדל״ני הוא הפך למרחב מסחרי אחר לגמרי. קרייג ויילדר מנסח זאת היטב: ג׳נטריפיקציה אינה רק מעבר של אוכלוסייה אחת החוצה ואחרת פנימה, אלא פירוק שכונות ובנייה של שכונות אחרות במקומן.
History of Brooklyn הוא קורס לא אחיד. במשך חלק גדול ממנו הוא סביר יותר משהוא מסעיר, ויש רגעים שבהם ברוקלין, מכל המקומות בעולם, נשמעת כמו סעיף בסילבוס. ואז מגיעים הפרקים האחרונים, כמעט כפיצוי מאוחר, והקורס סוף סוף מפסיק לתאר את העיר ומתחיל להבין אותה. שם ברוקלין נעשית מה שהיא הייתה כל הזמן: לא רק מקום על מפה, אלא שיטה אמריקאית של הבטחה, סינון, דחיקה ומיתוג מחדש. הקורס מתניע ומקרטע במשך שני שלישים, אבל הפינאלה שלו מרהיבה. לא חגיגית. חדה.
History of Brooklyn / Brian Purnell
Audible Edition, 7H , 2022
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
History of Brooklyn / Brian Purnell
I listened to History of Brooklyn, a course by Brian Purnell from The Great Courses, and the experience was rather strange. Over the years, Brooklyn turns out to be historical dynamite: a place where almost everything America likes to repress, race, class, immigration, real estate, labor, violence, and culture, is compressed into one borough until it erupts. On the other hand, for much of the course, that material does not really ignite. It is not always interesting. And sometimes, to put it simply, it is also boring.
The first lectures are informative and, at times, interesting. But Brooklyn, a city of immigration, labor, poverty, ambition, violence, entertainment, and class, is often presented like a guided tour with shoes that are a little too comfortable.
For two-thirds of the course, there is a sense that Purnell touches on subjects with enormous potential, but does not always know what to do with them. He moves through Dutch Brooklyn, Revolutionary Brooklyn, industrial Brooklyn, the Brooklyn of the bridge, and the Brooklyn of Coney Island, but he does not always push the conclusions far enough. He starts the engine, it sputters, moves forward, then sputters again. For too long, this is a ride in which you wait for the engine to stop coughing.
And then the final lectures arrive, and the course suddenly turns into a Lamborghini. It is not clear where it was parked until now.
When the lecturer stops describing Brooklyn as a place and starts speaking about it as an American mechanism, the course gains speed. Brooklyn emerges as a laboratory of power. Who gets a home? Who does not get a mortgage? Who gets a school? Who gets a chance to be considered "American," and who remains, in the eyes of the system, a problem to be managed, even when no one bothers to collect their garbage.
The lectures on racial discrimination in housing and education are the strongest parts of the course. They show how, in the northern United States, segregation did not always need signs saying "Whites Only." It worked through real estate agents, banks, insurance companies, credit maps, school zoning, municipal budgets, and clean language. In the case of the historian John Hope Franklin, for example, even academic status, a Harvard doctorate, and a prestigious appointment at Brooklyn College were not enough for him to buy a home in a white neighborhood. The houses were "not available," the agents avoided him, and the insurance company explained that it could not finance a purchase in an area too far from Black neighborhoods.
Later, the course reaches one of the ugliest mechanisms of housing discrimination: marking Black neighborhoods as dangerous investments. The HOLC maps created the reality. Neighborhoods with a Black presence were marked as financially risky and therefore did not receive mortgages, renovations, or development. Later, as overcrowding, poverty, and neglect worsened, the very conditions created by the policy were used as proof that the neighborhoods were indeed "problematic." First, you block investment, then you blame the victims.
These lectures also show how the victims kicked back. The acts of protest are among the liveliest parts of the course. Brooklyn CORE, for example, used white housing testers to expose landlords who refused to rent to Black applicants. The Black applicant would be told that the apartment had already been rented; the white tester would arrive afterward and discover that, wonder of wonders, the apartment was still available. Sometimes the easiest way to expose hidden racism is to send two different people to the same door and see for whom it opens.
The most brilliant act of protest, to my mind, was the garbage protest in Bedford-Stuyvesant. Although Bedford-Stuyvesant was much more densely populated and required more frequent collection, the city provided it with worse sanitation services than it provided to white neighborhoods. The city tried to present the dirt as a problem caused by the residents, as though they needed to learn how to use trash cans. Instead of sending another polite letter, CORE activists collected the garbage the city had failed to remove, drove to Borough Hall, and dumped it there. It is an almost perfect protest: you say the garbage is ours? Fine. Take it back.
The section on schools is also very strong. The course shows how housing segregation created educational segregation. If children are assigned to schools according to where they live, and if residential areas themselves are segregated through real estate, mortgages, and discrimination, then "neighborhood school" becomes a sanitized term for racial segregation. The story of the Bebold family demonstrates this well: the children were transferred to a Black and Puerto Rican school, where they received less: a lower academic level, fewer books, and less future. And when the parents dared to object, the school system threatened them.
From there, the course continues to broader struggles over education and community control. Still, to my mind, the power of these lectures lies precisely in the concrete examples: the apartment that was not rented, the garbage that was not collected, the school that gave less to children who had already received less.
The lecture on Brooklyn in literature, theater, and film adds a nice layer of depth to the course. Walt Whitman is presented as an ancestor of literary Brooklyn, someone who turned the daily crossing between Brooklyn and Manhattan into a democratic, almost universal experience. After him come writers and creators who made Brooklyn into a space of poverty, ambition, violence, immigration, class, and memory. Brooklyn is not only a place where things happen. It is a place that produces American language, characters, and images.
The final lecture, on revival and gentrification, is a strong finale for the course. Purnell presents Brooklyn becoming desirable again: the population rises, professional sports return, crime drops, warehouses become lofts, factories become luxury apartments, cafés open, and people with money suddenly discover that Brooklyn is not Manhattan's shadow but a destination in its own right. But very quickly, the success story becomes complicated. Between 2000 and 2010, the white, Asian, and Hispanic populations increased, while the number of Black residents fell by almost 40,000. "Renewal" is a polite name for displacement and replacement.
The comparison between Bushwick of the 1980s and 1990s and Bushwick in the series Girls is especially sharp. During the crack crisis, Black and Latino residents paid for drugs, crime, and poverty with heavy policing, arrests, and long prison sentences. A generation later, young white women can smoke crack at a party in Bushwick as part of a comic scene, without any real consequences. Same substance. Same neighborhood. Different body. Different system. For one person, it is criminality. For another, it is a colorful urban experience.
The lecture does not settle for the cliché of "young white people moved into the neighborhood, and prices went up." It presents gentrification as an economic and planning process: zoning changes, factory closures, investor moves, luxury apartments, new commerce, and the displacement of small businesses and longtime residents. At Fulton Mall, a working-class shopping center connected to hip-hop culture and to everyday life in Brooklyn, this process took concrete form. Under real estate pressure, it became an entirely different commercial space. Craig Wilder puts it well: gentrification is not only the movement of one population out and another in, but the dismantling of neighborhoods and the construction of different neighborhoods in their place.
The history of Brooklyn is an uneven course. For much of it, it is more reasonable than exciting, and there are moments when Brooklyn, of all places, sounds like an item on a syllabus. Then the final lectures arrive, almost as a belated compensation, and the course finally stops describing the city and starts understanding it. There, Brooklyn becomes what it had been all along: not only a place on a map, but an American system of promise, filtering, displacement, and rebranding. The course starts and sputters for two-thirds of the way, but its finale is magnificent. Not festive. Sharp.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
