Please scroll down for an English review.
אספן התקוות הוא ספר בינוני, שטחי למדי, ובעיקר עמוס בכוונות טובות. הוא רוצה לעסוק בנוער בסיכון, בזקנה, באגרנות, בבדידות, במערכת רווחה כושלת, בצדק משקם ובכוחה של קהילה. בפועל הוא אינו מתעמק באף אחד מהנושאים האלה, ורק מרפרף עליהם.
קיאן ואחיו טופלו בידי מערכת הרווחה לאחר שאמם נעלמה. הוא חווה התבגרות לא פשוטה וחי בתחושה שכל העולם נגדו. כמה חודשים לפני גיל שמונה עשרה הוא עושה כמה דברים טיפשיים, ובהם זריקת לבנה דרך חלונו של אלפרד, קשיש אלמן שחי בבית מלא חפצים שאגר לאורך השנים.
הסיפור של קיאן נכתב בצורה סטיגמטית מאוד. העלילה מציגה נער בסיכון עם עבר קשה, כעס והסתבכויות, אבל כמעט אינה מנסה להבין איך הגיע למצב שבו שום אדם ושום מסגרת אינם מצליחים לעזור לו. מערכת הרווחה כשלה בטיפול בו, והכשל הזה אמור להיות אחד הנושאים המרכזיים בספר. אלא שגם הוא נשאר ברקע.
היחס לאלפרד בעייתי לא פחות. אחרי האירוע עם קיאן הוא מגיע לבית החולים, ועובדת סוציאלית נכנסת לתמונה. תשומת הלב מופנית מיד לאגרנות שלו ולמצב הבית, אבל ההתערבות של הרשויות פטרנליסטית מאוד. אומרים לו מה טוב עבורו, איך הבית שלו צריך להיראות ומה יקרה אם לא ישתף פעולה. כמעט אין ניסיון להסביר, לבנות אמון או לשתף אותו בהחלטות הנוגעות לחייו.
מצבו של אלפרד דורש סיוע. אבל ההתערבות של הרשויות כוחנית. איום בפינוי בלי ליווי אמיתי ובלי תהליך מסודר יחד עם הקשיש. קשה להבין מדוע הספר מציג את ההתנהלות הזאת כדבר סביר.
תוכנית הצדק המשקם נשמעת בהתחלה כמו רעיון טוב. קיאן אמור לקחת אחריות על הנזק שגרם ולעזור לאלפרד להפוך את הבית למקום ראוי למגורים. יש כאן פוטנציאל לעסוק באחריות, בפגיעה, באמון ובתיקון. בדיעבד קיאן מפנה חפצים, ואלפרד מחזיר אותם. לא ברור מי עובר תהליך ומה בדיוק משתקם. אולי השרירים של קיאן.
מה שצריך לדעת
קיאן, נער בסיכון שנפגע ממערכת הרווחה, נשלח במסגרת תוכנית צדק משקם לסייע לאלפרד, קשיש אלמן ואגרן שביתו מאיים להפוך לבלתי ראוי למגורים.
לקוראים שאוהבים סיפורים מחממי לב על קשר בין־דורי, קהילה, הזדמנות שנייה ונערים ומבוגרים שמוצאים זה בזה מקור לתמיכה.
נוער בסיכון, בדידות בזקנה, אגרנות, אחריות, מערכת רווחה כושלת והאפשרות לתקן פגיעה באמצעות קשר אישי.
הספר מתפזר בין יותר מדי נושאים, מציג את קיאן באופן סטיגמטי, מטפל באלפרד בפטרנליזם, ומעדיף נחמה צפויה על פני התמודדות אמיתית עם המציאות.
הקשר בין השניים צפוי מאוד. נער אבוד וקשיש בודד מגלים שהם יכולים לעזור זה לזה. זה יכול לעבוד, אבל הספר נשען יותר מדי על עצם המפגש ופחות מדי על בניית הדמויות. החברות ביניהם אמורה לרגש, אבל היא לא. היא צפויה ומתקדמת במסלול ידוע ומוכר.
הספר מתפזר בין יותר מדי נושאים: אלמנות, אגרנות, נוער בסיכון, מערכת הרווחה, משפחה, בדידות, קהילה, אחריות ושיקום. אף אחד מהם אינו מפותח מספיק. התחושה היא שהמחברת ניסתה להכניס כל בעיה חברתית אפשרית לסיפור אחד ולסיים הכול בנימה מחממת לב.
הרב-מכריות של הספר לא מפתיעה אותי. היא בעיקר מעצבנת. הוא מכמיר לב בדרך נוחה מאוד. הוא מאפשר לקרוא על קשיש מוזנח ועל נער שהטיפול בו נפל בין הכיסאות, להתרגש, לסגור את הספר ולהרגיש שנחשפנו לבעיה חברתית חשובה.
במציאות הקשה של השנים האחרונות, מערכת הרווחה קורסת, קשישים חיים לבד ונוער בסיכון ממשיך ליפול בין המסגרות. רוב האנשים שמתארים את הספר כמחמם לב אינם הולכים להתנדב עם קשישים או לעבוד עם בני נוער כאלה. הספר נותן להם תחושה טובה על עצם הקריאה. זה נעים, אבל זה גם קצת חלול.
אספן התקוות הוא ספר של שניים וחצי כוכבים במקרה הטוב. יש בו רעיון בסיסי מוצלח ונושאים שראוי לעסוק בהם. הטיפול בהם צפוי, סטיגמטי ושטחי. הוא רוצה לרגש, והוא כנראה מצליח אצל קוראים אחרים. אותי הוא השאיר בעיקר עם התחושה שהמציאות שימשה תפאורה לסיפור מנחם.
אספן התקוות/ אביגיל ג'ונסון
הוצאת ידיעות ספרים, 2026, 295 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
The Hope Collector / Abigail Johnson
The Hope Collector is an average and rather shallow novel, overloaded with good intentions. It wants to address at-risk youth, old age, hoarding, loneliness, a failing welfare system, restorative justice and the power of community. In practice, it explores none of these subjects in any real depth. It merely brushes past them.
Kian and his brother entered the welfare system after their mother disappeared. He had a difficult adolescence and lives with the feeling that the entire world is against him. A few months before turning eighteen, he does several foolish things, including throwing a brick through the window of Alfred, an elderly widower who lives in a house filled with objects he has accumulated over the years.
Kian’s story is written in a highly stereotypical way. The novel presents an at-risk teenager with a difficult past, anger and repeated trouble, but barely attempts to understand how he reached a point where no person and no institution seems capable of helping him. The welfare system failed him, and that failure should have been one of the novel’s central subjects. Instead, it remains in the background.
The treatment of Alfred is equally problematic. After the incident with Kian, he is hospitalized and a social worker becomes involved. Attention immediately turns to his hoarding and the condition of his home, but the authorities’ intervention is deeply paternalistic. He is told what is good for him, what his home should look like and what will happen if he refuses to cooperate. There is almost no attempt to explain the process, build trust or include him in decisions concerning his own life.
Alfred clearly needs help. But the authorities’ intervention is coercive. He is threatened with removal from his home without meaningful support and without a structured process built together with him. It is difficult to understand why the novel presents this approach as reasonable.
The restorative justice program initially sounds like a promising idea. Kian is supposed to take responsibility for the damage he caused and help Alfred turn the house into a safe place to live. There is real potential here to explore responsibility, harm, trust and repair. In practice, Kian removes objects and Alfred puts them back. It is unclear who undergoes a process or what exactly is being restored. Perhaps Kian’s muscles.
The relationship between the two is highly predictable. A lost teenager and a lonely old man discover that they can help each other. This kind of story can work, but the novel relies too heavily on the meeting itself and not enough on developing the characters. Their friendship is supposed to be moving. It is not. It follows a familiar and entirely expected path.
The novel spreads itself across too many subjects: widowhood, hoarding, at-risk youth, welfare, family, loneliness, community, responsibility and rehabilitation. None of them receives enough development. The impression is that the author tried to fit every possible social problem into one story and resolve everything with a heartwarming ending.
The book’s commercial success does not surprise me. It mainly annoys me. It is moving in an extremely convenient way. It allows readers to encounter a neglected elderly man and a teenager who has fallen between institutional gaps, feel emotional, close the book and believe they have engaged with an important social issue. In the harsh reality of recent years, welfare systems are collapsing, elderly people live alone and at-risk youth continue to fall between services. Most readers who describe this novel as heartwarming are not going to volunteer with elderly people or work with teenagers like Kian. The book gives them a good feeling simply for having read it. That is pleasant. It is also rather hollow.
The Hope Collector is a two-and-a-half-star book at best. It has a solid basic idea and subjects worth addressing. The treatment of those subjects is predictable, stereotypical and shallow. The novel wants to move the reader, and it probably succeeds with others. It left me mainly with the feeling that reality had been used as scenery for a comforting story.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
