Please scroll down for an English review.
קראתי את Death in a White Tie בהנאה חלקית. יש בו את כל מה שאני מחפשת אצל נייג'ו מארש: רודריק אליין, עולם חברתי אלגנטי ורקוב, רצח שצומח מתוך סחיטה, ותחושה ברורה שהנימוסים הבריטיים הם הסוואה רעועה לחרדה, בושה ורשעות. הפעם, התעלומה נמרחת ואורך הספר אינו מוצדק.
מארש טובה מאוד באנשים שיש להם מה להסתיר ובאנשים שיש להם יותר מדי מה להפסיד. הסחיטה מכרסמת בדמויות מבפנים. אליין מבהיר כבר בתחילת החקירה שהרצח צמח מתוך פרשת סחיטה, ומשם נפתחת שורה של קשרים ישנים, טינות, השפלות וסודות שנגררים שנים.
גם הפתרון לא רע, לא מופרך, ולא טיפשי. יש בו מחשבה ויופי של עבודת בילוש. אליין מרכז את הדמויות כמו במופע, בודק את הפערים באליבי, מחזיר לחיים מכתב ישן, מגייס עדים נשכחים, ובונה בהדרגה את הקשר בין הסחיטה לבין הרצח. כל פרקי הסיום הופכים לתיאטרון של חשיפה, האשמה, קריסה והודאה.
מה שצריך לדעת
רודריק אליין חוקר רצח שצמח מתוך פרשת סחיטה בחברה הבריטית הגבוהה, בין נשפים, סודות ישנים, השפלות ומערכות יחסים מורעלות.
לקוראים שאוהבים תעלומות מתור הזהב, בלשים משטרתיים, חברה גבוהה רקובה, סחיטה, אליבי ופתרונות שנבנים מתוך עבודת חקירה קפדנית.
רודריק אליין, הדמויות והאלגנטיות הרעילה של העולם החברתי. גם הקשר בין הסחיטה לרצח בנוי היטב ומעניק לספר עומק אפל.
הספר ארוך מדי, הפתרון מתעכב מעבר לנדרש, והחלק האחרון שוקע בהסברים ובהתפרצויות תיאטרליות שמחלישות את הדיוק של התעלומה.
וזה חבל, כי יש כאן בסיס טוב באמת. סר הרברט חולה ומביש בעת ובעונה אחת. דימיטרי דוחה בדיוק במידה הנכונה. ומה שמתגלה על דניאל דייווידסון מעניק לספר עומק אפל. מתחת לכל ההעמדה החברתית, מתנהלת מציאות שלמה שבה אנשים משתמשים בבושה, באינטימיות ובחולשה כדי לשלוט זה בזה.
בכל פעם שנדמה שהגענו ללב העניין, מארש מוסיפה עוד שכבה. המכתב הישן, קופסאות הסיגריות, החבילה לסין. בשלב מסוים זה כבר לא מרגיש כמו הידוק אלא כמו דחייה של הפתרון. אליין עצמו מסביר לטראוי שיש "שלושה דברים" שלא התאימו לתבנית, ואז מוסיף עוד ועוד פירוקים, עד שהספר כמעט נחנק מן ההסבר של עצמו.
אליין עצמו נשאר מעוגן למציאות. הוא חד, סבלני, תיאטרלי במידה, ולא מאבד שליטה גם כשהכול סביבו נהיה כמעט אופראי. החצי האחרון של הספר באמת גולש מדי פעם אל סרט תורכי. דימיטרי צורח, קורס, נושך ציפורניים, מיילל על קדושים, ואז מטיח את עצמו קדימה. קשה לומר שמארש בוחרת תמיד באיפוק. לפעמים היא בוחרת בהצגה גם במחיר העלילה.
נהניתי מהספר, אבל זה לא אחד מספרי אליין שהייתי זוכרת בזכות הדיוק שלו. יותר בזכות האלגנטיות הרעילה שלו, והידיעה שהיה אפשר לעשות ממנו ספר חד יותר.
Death in a White Tie/ Ngaio Marsh
Kindle Edition, 1938, 223 Pp
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
British Library Craim Classic #
Death in a White Tie / Ngaio Marsh
I enjoyed Death in a White Tie, but only partly. It contains everything I look for in a Ngaio Marsh novel: Roderick Alleyn, an elegant and rotten social world, a murder growing out of blackmail, and the clear sense that British manners are a fragile disguise for anxiety, shame, and cruelty. This time, however, the mystery is stretched too far, and the length of the novel is not justified.
Marsh is very good at writing people who have something to hide and people who have far too much to lose. Blackmail eats away at the characters from within. Alleyn makes it clear early in the investigation that the murder grew out of a blackmail scheme. From there, the novel opens into a network of old relationships, resentments, humiliations, and secrets dragged through the years.
The solution is not bad, implausible or foolish. It is thoughtful and supported by strong detective work. Alleyn gathers the characters as though staging a performance, examines the gaps in their alibis, brings an old letter back into the investigation, finds forgotten witnesses and gradually constructs the connection between the blackmail and the murder.
The final chapters become a theatre of exposure, accusation, collapse and confession. That is frustrating, because the book has genuinely strong foundations. Sir Herbert is ill and disgraceful at the same time. Dimitri is repellent in exactly the right measure. What is eventually revealed about Daniel Davidson gives the novel a darker depth. Beneath the entire social performance lies a world in which people use shame, intimacy and weakness to control one another.
Each time it seems that the investigation has finally reached the heart of the matter, Marsh adds another layer. The old letter. The cigarette cases. The parcel was sent to China. At a certain point, this no longer feels like tightening the mystery. It feels like postponing the solution. Alleyn tells Troy that there were “three things” that did not fit the pattern, then continues dismantling the case in ever greater detail until the novel almost suffocates under its own explanation.
Alleyn himself remains grounded. He is sharp, patient and theatrical in moderation, and he never loses control even when everything around him becomes almost operatic. The second half of the novel occasionally slips into full melodrama. Dimitri screams, collapses, bites his nails, wails about saints and then throws himself forward. It would be difficult to claim that Marsh always chooses restraint. Sometimes she chooses performance, even at the expense of the plot.
I enjoyed the novel, but it is not one of the Alleyn books I would remember for its precision. I would remember it more for its poisonous elegance, and for the knowledge that it could have been a much sharper book.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
