Honeymoon with Death הוא לא מותחן פסיכולוגי “ערפילי” במובן הטוב. הוא ערפל כשיטה: בלבול שמתחזה למסתורין, דמויות שנוחתות בלי היגיון, ומניעים שנמרחים עד שהקורא מפסיק לפקפק בגיבורה ומתחיל לפקפק בסופרת.
סיפור קצר שמתחיל במילה אחת שמסגירה את המנגנון כולו: אשראי. אנגלי נותן "מקום" למוכר גלויות מקומי, וקורא לזה כבוד. ואז מגיע הדור הבא ומחליף את השפה. לא כבוד, אלא תועלת; לא חברות, אלא גביית חוב. The Book of Honour מצטיין בלחשוף איך קולוניאליזם מתחפש לנדיבות, ומסתיים רגע לפני שהמטבע נשבר ביד.
A Testament to Murder של ויויאן קונרוי הוא ספר בלשי ששם את הדמויות במרכז, לא את התקופה או החברה. עם עלילה חדה, דמויות מרתקות ומתח שלא עוצר, הוא מציע חוויה אינטליגנטית ומענגת…
ספר פשע בלי זיקוקים, בלי טוויסט בכל פינת עמוד, ובלי בלש גאון שמציל הכול ברגע.
Antidote to Venom של פרימן ווילס קרופטס הוא רומן שנבנה לאט, כמו מנגנון מדויק, ומתבונן לא רק בפשע אלא גם בנפש שמתפרקת תחת לחץ. זה ספר על אדם רגיל שנדחק לפינה, על רעל שמחלחל הרבה לפני שהוא ננעץ בגוף, ועל בלש שמחזיר לעולם את ההיגיון בשקט, בלי רעש וצלצולים.
אלינור דאש לא באמת רוצה להרוג מישהו.
היא רק רוצה סוף־סוף לכתוב את זה כמו שצריך.
מותחן מצחיק, מושחז ומודע לעצמו על סופרת שמגלה שהחיים שלה התחילו להתנהג כמו עלילה רעה.
אחד הרומנים האלגנטיים ביותר שיצאו מתור הזהב של ספרות המתח הבריטית.
קרול קרנק אורגת פשע מדוד, קר כזכוכית, בעולם שבו יופי הוא רק מסכה, ואמת דבר מסוכן בהרבה.
אחימאס, רוצח־פילוסוף; גנרל מת; בלש ששב מיפן אל רוסיה שכבר אינה אותה ארץ. מות אכילס הוא תעלומה מתוחכמת של בוריס אקונין, שבה כל פרט מתואם להפליא. אולי להפליא מדי…
מותחן הודי צבעוני, בלש שלא מתנצל על החיבה לאוכל טוב, ומוות מסתורי שפותח דלת להימורים, לפוליטיקה ולאובדן שפמים. …
The Case of the Deadly Butter Chicken/ Tarquin Hall Read Post »
ספר קצבי עם פוטנציאל לא ממומש. הדמות של הסתר מצילה את העלילה, ויילד נשאר בגדר תעלומה…
צרות גן עדן של בלש עייף, בנגקוק אפלה, ותעלומה אחת שנבלעת בתוך גסות, דיכאון ואובדן כיוון….
בלשית לא שגרתית, מתח אמיתי, ורקע חברתי טעון.
השעות האפלות של מייקל קונלי הוא בדיוק מסוג הספרים שמזכירים לי למה אני אוהבת לקרוא…
אם צריך ספר אחד שיסביר למה “אמת עיתונאית” היא לעיתים מיתוס נוח, זה רצח, מצלמים. בתיה גור לוקחת את מיכאל אוחיון אל הערוץ הראשון, אל לב המנגנון שמחליט מה ייראה ומה יישכח, ובונה חקירה שהיא פחות “מי רצח”, ויותר “מי מנסח את המציאות”. זה לא הספר הכי זורם בסדרה. הוא כן הכי חד, הכי מורכב, והכי כואב. פרידה מתקופה, ופרידה מהאשליה שתעלומה נפתרת בעזרת אמת אחת.
