אני זוכר/ עודד מנדה לוי
ספר של זיכרונות קצרים, אישיים ובדויים, שמתחיל בעוצמה אינטימית אך מתעמעם כשהוא מתרחק מהאישי אל האוניברסלי. ביקורת מלאה.
ספר של זיכרונות קצרים, אישיים ובדויים, שמתחיל בעוצמה אינטימית אך מתעמעם כשהוא מתרחק מהאישי אל האוניברסלי. ביקורת מלאה.
היה לי ממש קשה להתחבר לספר הזה ולדמות הראשית, אמיליה. הוא יותר מוצלח מהספר הקודם בסידרה, "הצוואה" אבל פחות מוצלח מ"ההימור"…..
חברות של שלוש שנים, מתח מיני שלא נותן מנוח, ותחרות פרועה בבית הספר שמאיימת לפוצץ הכול. Not So Nice Guy מבטיח רומ-קום לוהט..
על רקע נופי קיץ איטלקיים, נער צעיר מתאהב בגבר שמלמד אותו לא רק מהי תשוקה, אלא גם מהי שתיקה. אסימן כותב על האהבה כעל פצע יפהפה, כזה שמבקש שיישאר פתוח כדי שלא יישכח.
הספר שאפתני ביותר וכגודל השאפתנות כך האכזבה שאני חשה בסיומו. The Overstory הוא סיפור מערכת יחסיה של האנושות עם הסביבה ובאופן מדוייק יותר עם העצים. ניתן לחלק את הספר …
איזי ואקסל התחילו לצאת יחד בתיכון. זו היתה אהבת חייהם. אבל, אז אקסל התגייס למרינס ונעלם ואיזי ממשיכה בחייה…
חברות ילדות, פרידה כואבת, וחזרה שמציתה מחדש משיכה, כעס וטראומה שלא טופלה.
כפפות של משי מנסה לשלב רומנטיקה, ספורט אגרסיבי ופנטזיות של שליטה וכאב, אבל מתקשה לבנות גשרים אמינים בין עבר להווה, בין שנאה לאהבה, ובין תשוקה לאינטימיות אמיתית. רומן שמבטיח עוצמה פיזית ורגשית, אך משאיר יותר מדי סדקים פתוחים בדרך.
מקנזי, התייתמה מאביה לאחר שנרצח במאבקי המאפיה האירית. כשחברתה טליה נעלמת וגורמי החוק מדשדשים ולא מתקדמים בחקירה, היא מחליטה להיכנס לגוב האריות של המאפיה האירית ולפתור את התעלומה…
נישואי חובה במאפיה: קצבי וקולח, עם יותר עומק בדינמיקת הארגון, אבל דנטה מתנהג בצורה מחפירה כלפי וולנטינה. נקרא מהר, לא “נבלע” בלי מחשבה.
אם חד הורית שמצילה כוכב הוקי מתאונה והופכת לסיפור תקשורתי. התחלה מסקרנת וטוויסטים על העבר, אבל באמצע הספר העלילה נמרחת והקשר הרומנטי נשאר דל.
גבר שנשאר שבוי בהחלטה שקיבל לפני שלושים שנה חוזר לפירנצה כדי לפגוש את עברו פנים אל פנים. אבל במקום תשובות הוא מגלה אמת קטנה, כמעט מביכה, שממוטטת את כל המיתוס שבנה לעצמו. זה לא סיפור על אהבה אבודה, אלא על אשליה שנמשכה חיים שלמים.
עד שני שלישים רבות הדרכים כמעט עובד: רומן כתוב היטב, קצבי, עם שני קולות שמחזיקים סיפור של אהבה חוזרת. ואז מגיע השליש האחרון, והספר מחליט להפוך את הכאב למופע, ואת הטראומה למלודרמה במינון תורכי. התאכזבתי, בעיקר כי היה פה גרעין מצוין.