מגריט הוא אחד האמנים החביבים עליי, ובכלל בכל הנוגע ליצירות סוריאליסטיות, סוריאליזם is my middle name. לכן, כל כך הופתעתי, שלא לומר הזדעזעתי עמוקות, לקרוא אצל אגסי את הרמזים בנוגע ליצירות של מגריט, כביכול אמירות על עייפות היצירה, או “טעינו לחשוב כי נחלב ומוצה כבר עד תום”, או “יחסי הערצה, דחייה של הביקורת” (152).
הסוריאליזם המגריטי מלא בפרדוקסים שיכולים להעסיק את התודעה במשך ימים כלילות בניסיונות פיענוח. לא מדובר רק בפיענוח הכוונה, המושג והאובייקט, אלא בפיענוח עולם המשמעויות המורכב שיוצר מגריט.
לטעמי, ואני חושבת שגם אגסי כיוון לכך במאמר שלו, מגריט מאוד שונה מהסוריאליזם הצעקני של דאלי. התמונות שלו מתעתעות על סף המציאות, אבל רק נושקות לה מספיק כדי שהדברים ייראו מוכרים לצופה. הוא משתמש בשפה הציורית אבל מחבל בתחביר ובדקדוק, ומשאיר את הצופה עם מילים מובנות אבל שפה חדשה.
הטיעון של אגסי בנוי נורא יפה, ועיקרו שמגריט מחבל בעיקרון ההמשכיות ההגיוני, ובכך יוצר מנגנון של אי־המשכיות, של ניתוק שכמעט זהה לרצף האמיתי, כך שלרגע הצופה מתפתה לחשוב שיש לפניו כביכול ייצוג של מציאות אמיתית.
ההשפעה של מגריט על התרבות המודרנית כמעט בלתי נתפסת. הרגשתי כמו שוק חשמלי כשאגסי הזכיר את העין של עבודי, ששלטה בשמי תל אביב בשנות ה־80 או ה־90. כמו האח הגדול שצופה על נתיניו. נוף ילדותי חזר אליי במנהרת הזמן.
העין של עבודי מבוססת על תמונה של מגריט בשם The False Mirror משנת 1929. בגרסתו של מגריט, העין מציגה את מה שבחוץ ולא את מעמקי הנפש. מעין היפוך משעשע, כשהצופה מצפה למצוא את מה שבפנים ומוצא את מה שבחוץ.
החתירה הבלתי נלאית של מגריט תחת הקשר בין המציאות והציור, יצירת מציאות פיוטית שעל פניה נראית פשוטה ולא מורכבת, בעלת מסרים חד־ממדיים, הופכת את מגריט לרלוונטי גם היום, כאשר הרעיונות שלו מנוצלים לעיתים בצורה פרימיטיבית לקידום מכירות של מוצרים שונים.
היכולת של מגריט לפרוץ את הדמיון והגבולות היא זו שהופכת אותו לאחד הסוריאליסטים האהובים עליי. גם אם היו מבקרים שלא אהדו את פריצת הנתיבים שלו.
הכד מטנסי/ מאיר אגסי
הוצאת עם עובד, 2008, 552 עמ'
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
