סדרת הרשימות הזאת נכתבה בעקבות הכד מטנסי, ספר המאמרים של מאיר אגסי על אמנות. לא ביקשתי לכתוב ביקורת מסודרת על הספר, אלא ללכת בעקבות הדימויים שהוא פתח: ציורים, צילומים, מיצגים, אמנים ורגעים שבהם יצירת אמנות מפסיקה להיות אובייקט יפה ומתחילה לעבוד על הצופה.
זה דף על מבט. על מראות, עיניים, גוף, זמן, צבע, מלחמה, יופי, אלימות, חשיפה וזיכרון. על מה שקורה כשיצירת אמנות אינה מסתפקת בכך שנביט בה, אלא מביטה בחזרה.
מראות ומבט
כמה מן הרשימות בסדרה עוסקות במבט עצמו: מראות, עיניים, חלונות, מכתבים, השתקפויות וגופים שנעשים משטח קריאה. אלה יצירות שמזכירות שהראייה אינה פעולה תמימה. לפעמים המראה מגלה פחות משהיא מסתירה, ולפעמים הדימוי מחזיר אלינו מבט שלא ביקשנו לקבל.
זמן וזיכרון
כאן נמצאות רשימות על יצירות שבהן הזמן אינו רק נושא, אלא חומר. שעונים נמסים, צבעים מחשיכים, מסגרות זוכרות, נופים נעשים מצבי תודעה, וחפצים על שולחן נושאים כאב משפחתי שלם. האמנות אינה מתארת זיכרון מבחוץ; היא בונה לו צורה.
גוף וגבולות
הגוף בסדרה הזאת כמעט אף פעם אינו גוף פשוט. הוא משטח, גבול, זיכרון, פיתוי, פגיעה, תביעה, לפעמים גם מבחן מוסרי. מן העירום של ולסקז ופרויד ועד העור הכתוב, המיצג הגופני והנשים הישנות של קוובטה, השאלה אינה רק איך הגוף נראה, אלא מי מקבל רשות לפרש אותו.
מודרניות ופירוק
המודרנה באמנות אינה רק סגנון חדש. היא משבר במנגנון הראייה. הקוביזם שובר את נקודת המבט, פיקאסו המאוחר מפרק את מושג השלמות, טוומבלי בודק כמה מעט צריך כדי להישאר אמנות, וריכטר, מונורי וקלוז מציירים עולם שבו המציאות כבר מגיעה אלינו מטושטשת, מצולמת, אלימה או מעוכה.
על הקו, עיונים ביצירות אמנות בעקבות מאיר אגסי
קריאה ביקורתית בסיי טוומבלי בעקבות מאיר אגסי: על קו, שרבוט, פרשנות מוזיאלית, והתחושה הלא נעימה
כוח ואידיאולוגיה
לא כל דיון באמנות נשאר בתחום הטעם. יש דימויים שהופכים לזירה פוליטית: אמנות שהוכרזה “מנוונת”, שכפול שהופך בני אדם למוצרים, יופי שמפלרטט עם אלימות, גוף שנעשה מחאה. כאן האמנות מפסיקה להיות קישוט ומתחילה להיות מקום שבו חברה חושפת את פחדיה.
רפליקה אובססיבית, עיונים ביצירות אמנות בעקבות מאיר אגסי
אנדי וורהול הבין את תרבות הצריכה טוב מדי: איך דימוי נעשה מוצר, איך מוות נעשה