ככל שהמאמרים שבספר מתקדמים אל תוך המודרניות, כך אני מוצאת את עצמי במצוקה קשה יותר כשאני מתמודדת עם כתיבת רשומה שתעביר את החוויה מן היצירות האלה.
עם סיי טוומבלי הגעתי לשבר.
במשך חודש שלם עמד הספר על שולחני וחיכה שאצליח למצוא יצירות שאוכל לצרף לרשומה הזו. יצירות שידברו אליי ברמה המנטלית, הנפשית, שיצליחו להעביר את מה שאני מרגישה.
ואין.
מה שיש הוא פשוט מה שאגסי מתאר כ”קשקוש”. אבל אני ממש לא מסכימה עם המשך ההרחבה שהוא עושה. ממש לא “לכאורה מטופש”. ממש לא “לכאורה סתמי”. ממש לא “לכאורה אינפנטילי”. ממש לא “לכאורה חסר תכלית”.
לטעמי אין בו שום דבר אצילי ומתורבת. שום דבר של האצלה אריסטוקרטית. רק התחזות שמעצבנת לי את העין ואת המוח.
שמישהו יסביר לי מה אצילי בתמונות האלה. מה פואטי בהן. מה לירי כל כך. לא הרמוניה של צבע, לא הרמוניה של צורה, לא נשגב, לא טריוויאלי. כשאני רואה כאלה עבודות, אני מרגישה שעבדו עליי.
מקסם שווא שבו כולם צועקים “יחי בגדי המלך החדשים”, ואני רואה לפניי את המלך עירום.
אני מוכנה להודות שאני לא מוצאת לא את הצליל, לא את המנגינה ולא את הקו המרתק שמוצא אגסי. מול טוומבלי אני מרגישה לפעמים שהמוזיאון, הקטלוג והפרשנות עובדים שעות נוספות כדי לשכנע אותי שיש שם שפה. אולי יש. אני לא שומעת אותה.
מה שמטריד אותי אינו עצם השרבוט. אדם רשאי לשרבט. הבעיה מתחילה כשהשרבוט חוזר אלינו מן המוזיאון עטוף בהילה של ליריות, אצילות ותחכום, ודורש שנשתחווה לפניו כאילו גילה יבשת חדשה של משמעות.
והכי אני לא מוצאת את היצור הדיסלקטי שעליו מדבר אגסי בסוף הפרק. דווקא כדיסלקטית אני יכולה לספר שהעולם שאני רואה מאוד מסודר. מאוד מאורגן. יש לו התחלה, אמצע וסוף. יש לו צבעים וגוונים.
אבל אולי אתם תמצאו.
הכד מטנסי/ מאיר אגסי
הוצאת עם עובד, 2008, 552 עמ'
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.