רפליקה אובססיבית, עיונים ביצירות אמנות בעקבות מאיר אגסי

לפני שאכנס לעובי הקורה, אני חייבת להתוודות: עם כל הכבוד לוורהול, אני לא סובלת את היצירות שלו.

לא סובלת את הפופ־ארט הצעקני הזה שמכה לי בפנים עם צבעים צורמים, רפליקות, קריקטורות מצוירות, ודימויים שמגחיכים את המציאות ומשטחים אותה עוד יותר מכפי שהיא כבר שטוחה. אני לא אוהבת את הפופ־ארט כשהוא בא בדגם של רוי ליכטנשטיין, ואני לא אוהבת אותו כשהוא בא בדגם של אנדי וורהול. מבחינתי יש בו ציניות אכזרית וחסרת תוחלת.

בשביל וורהול, האמנות הזאת הייתה שווה כסף. אבל יש אנשים שאלה החיים שלהם: הגיחוך הגרוטסקי הזה.

וורהול עבד בסדנה שלו, שנקראה בפיו “הפקטורי”, ושם ביקש להיות מכונה המשכפלת את האובייקטים הבנאליים של הצריכה והופכת אותם לאיקונות של תרבות המאה העשרים.

גם לפניו עשו זאת. דושאן עם הרדי־מייד. מגריט עם תחביר חדש של שפה מוכרת. אבל וורהול לקח את השכפול התעשייתי לגבולות חדשים, כאלה שבוחנים את מה שאגסי מכנה “המעורבות האנושית שלו”.

בסדרה העוסקת ב”אסונות”, וורהול עוסק במוות כמשהו טריוויאלי עד כדי אדישות. רוב הישראלים, בוודאי, יכולים להזדהות עם האמירה הזאת: אסונות מייצרים אדישות, ובסופו של דבר אסון אחד מתחיל להיראות כמו אסון אחר. זו גם תוצאה של המדיה, שמעוותת את פיסת המציאות עד שהיא נעשית דימוי שניתן לצריכה.

במקום לזעזע את הצופים באמנות שלו, וורהול הופך אותם לשותפים בשעשוע ובתעשיית הכסף. הקהל עומד מול הסמלים השטוחים וחסרי המוסריות של החברה, מוחא כפיים, ורוכש עוד גרסה של אותו ריק נוצץ. זו לא בהכרח ביקורת על תרבות הצריכה. לפעמים זו פשוט תרבות הצריכה כשהיא מספיק מתוחכמת כדי לקרוא לעצמה ביקורת.

וורהול הוא אחד האמנים היחידים שמיתג את עצמו כנושא וכנשוא. “וורהול” הוא שם מותג בעולם. הוא מיתג את עצמו בצורות שונות ומשונות ומתחלפות: כא־סקסואלי, כשוטה הכפר, כאוונגרדיסט, כקונפורמיסט, כיוצר החותר תחת אושיות תרבות הצריכה כדי להצביע על הבעייתיות שבין האופן שבו אנחנו תופסים את האיקון ואת האיקונין. בשפה אחרת: המסמן והמסומן.

אבל השאלה היא האם החתירה הזאת באמת מפרקת משהו, או רק משכפלת את הדבר שהיא מתיימרת לחשוף. כי אצל וורהול, גם המחאה נראית כמו מוצר. גם המוות מקבל צבעים יפים. גם מרילין מונרו, אחרי מותה, ממשיכה להימכר כפנים, כמותג, כדימוי שאיבד את האדם שמאחוריו.

אגסי טוען כי הניסיון להכחיש את וורהול משול לניסיון להכחיש תרבות שלמה. בזה הוא צודק. אני לא מכחישה את וורהול. אי אפשר להכחיש אותו, מפני שאי אפשר להכחיש את התרבות שהולידה אותו: תרבות שמעדיפה דימוי על אדם, שכפול על חוויה, מותג על נוכחות, תגובה על מחשבה.

אבל אני בהחלט לא אוהבת את מה שהוא עשה.

לפי הנתונים שמביא אגסי, כשלושים אחוזים מן העבודות שיצאו מן המפעל שלו לא עברו תחת כף ידו, ואולי אפילו לא תחת עינו. המוצר הסופי הוא הקונספט שלו, ואני אישית לא מאמינה באמנות מהסוג הזה. זה הליך שמתאים אולי למאס־מדיה, ליצירת פוסטרים שתלויים על הקיר, למנגנון שמבין היטב איך להפוך דימוי לכסף. אבל קשה לי לראות בו אמנות מונומנטלית שתשרוד הרבה אחרינו.

ואולי דווקא כאן נמצאת האירוניה. וורהול שרד. לא מפני שהוא נגע בעומק, אלא מפני שהוא הבין את השטח טוב מכולם. הוא לא היה צריך להעמיק את המציאות. הוא רק היה צריך לשכפל אותה עד שלא נישאר בטוחים אם אנחנו עדיין רואים משהו, או רק מזהים מוצר.

הכד מטנסי/ מאיר אגסי

הוצאת עם עובד, 2008, 552 עמ'