קשה, עד בלתי אפשרי לכתוב סקירה על ספר שהמוטיבציה העיקרית שלו היא כמאמר הסופרת " לטוות ולהתוות מסלול אחר" לרעיונות תרבותיים. אני גם לא בטוחה שיש לי את הכלים לשפוט את הצלחת המהלך שלה, בכל זאת מדובר ב 53 פרקים המרוכזים תחת ארבעה בתים: זיכרון, מקום, דמיון ומחשבה.
הספר, הוא למעשה אסופה של מסות שהתפרסמו בין השנים 2011 – 2018 במוסף עיתון "הארץ". למסות הללו נוספו גם חדשות וחלק מהמסות הישנות הורחבו.
אין ספק שיש לסופרת ידע רחב וגם כישרון כתיבה וסיפור. יחד עם זאת אליה וקוץ בה: לא ניתן לקרוא את הספר ברצף ומאידך אי קריאת הפרקים ברצף לא מאפשרת לעשות את הקישורים והאסוציאציות בפרקים מאוחרים יותר (למרות שהיא מייצרת את הקשר באופן מלאכותי ומאזכרת את מראה המקום, עדין זה לא אסוציאטיבי ולא צף ועולה בקורא כפי שהיה מתבקש). וזו כנראה מגרעה שהיה ניתן לטפל בה, לו המידע היה מאורגן אחרת או אפילו נכתב אחרת ולא היתה התעקשות על איסוף המסות המקוריות, הרחבתן והתוספת להן.
גם כשעוברים על סקירות של קוראים ברשת האינטרנט, אותה רשת שהספר מנסה לחקות, לא מוצאים באותן סקירות אמירה קונקרטית מעבר לאמירות הברורות מאליהן – יש לנועה מנהיים ידע רחב ועצום. זה ספר מרתק. יש בספר רוחב יריעה.
הכל נכון. אבל האם נשאר משהו בקורא מרוחב היריעה הזה? האם כשהקורא סוגר את הספר הוא יכול להגיד משהו קונקרטי על ההיסטוריה של הרעיונות שנפרסה בפניו? כי להבנתי זה בדיוק מה שהספר אמור להיות: מצפן. מורה דרך שמצביע על הנתיב שבו התפתחו, והתגלגלו היסטורית רעיונות תרבותיים.
בעיניי השער הראשון הוא המוצלח ביותר הוא מציג את הולדת הספרים, מהפכת הדפוס והפרטיות ואת ההשפעות של כל אלה על האנושות:
"הדפוס הנע של גוטנברג היה קצת יותר מצעד קטן לאדם שהמציא אותו, וזינוק אדיר לאנושות. מין חדש נוצר. לא עוד הומו ספיינס, האדם החושב, אלא הומו לגנס, האדם הקורא. אותם ספרים שראו אור לפני שנת 1500 מכונים "אינקונבולה", "חיתולים" או הכריכות שבהן נעטפו התינוקות בימי הביניים, ובהשאלה, "עריסה". ואכן, יחד עמם זחלה האנושות מעריסתה."
בהמשך התנופה של השער הראשון תדעך, הקשרים יהיו קצת פחות ברורים וקצת פחות מעניינים וכמות ההפניות בכל פרק תהיה ביחס ישר לזיכרון הרופף של הקורא. בגלל סגנון הכתיבה האסוציאטיבי, שעובר בין רעיונות ונושאים הקורא נדרש למאמץ לזכור את ההקשרים שהם לא תמיד ברורים
בחלק ישנו ניסיון לעבור מהיסטוריה של רעיונות תרבותיים להיסטוריה של המדעים ולייצר את הקשר בינהם. בחלק מהמקרים יוצא למנהיים הסבר נחמד, אם כי פשטני:
"חורי תולעת הם כמו כפתורים, מהסוג שניתן למצוא בשמיכות טובות באמת מהדור הקודם. הם מצמידים אזורים שונים של המארג אלה לאלה, מבטלים את המרחק, עוקפים את מגבלת המהירות של האור ומאפשרים למי שעובר בעדם להגיע, כבקפיצת הדרך, לנקודה אחרת במארג, כך שימצא את עצמו, בהינף יד, רובץ מתחת לשמיכה."
בשורה התחתונה, ספר טוב, אבל אין לי ספק שעם עריכה מדוייקת יותר הוא היה מתעלה למצויין.
הרשת התרבותית/ נועה מנהיים
גרף, 2019, 375 עמודים
דירוג Sivi –
איכות אודיו – טובה מאוד
