אחרי ההלוויה / אגתה כריסטי

קראתי את הספר הזה לראשונה ב־2015, בהוצאה הוותיקה של מ. מזרחי. בזמנו הוא נקרא "המסתורין באחוזת אנדרבי". פשוט וקולע. נהניתי מהקריאה, וזכרתי שהתרגום הישן עצבן אותי. את הדבר החשוב באמת לא זכרתי:

מי הרוצח.

וזה, חבריי, יתרון עצום כשקוראים תעלומה בפעם השנייה.

התרגום החדש של מיכל אלפון, "אחרי ההלוויה", מציע לקורא הישראלי עברית עכשווית: זורמת, טבעית ונקייה, כזו שלא מחייבת ליווי צמוד של מילון אבן־שושן.

אחרי מותו של ריצ׳רד אברנתי מתכנסת המשפחה לקריאת הצוואה. כולם יודעים פחות או יותר למה הגיעו: כסף.

ואז האחות הצעירה, קורה לנסקנט, שאיש כמעט לא ראה אותה במשך שנים, זורקת לחלל החדר שאלה שמערערת את כל מה שנראה מובן מאליו: הרי ריצ׳רד נרצח, לא?

למחרת היא עצמה נרצחת.

מכאן מתגלגלת תעלומה משפחתית: ירושה, חשדות, יחסים ישנים, טינות, כסף, ובני משפחה שמכירים זה את זה יותר מדי ופחות מדי באותו הזמן.

פוארו נכנס לתמונה ומתחיל לפרק את הדמויות ואת מערכות היחסים ביניהן.

כאמור, זו קריאה שנייה שלי. ובגלל ששכחתי את הפתרון, התעלומה עבדה עליי כמעט כמו בפעם הראשונה.

היא הצליחה להפתיע אותי.

וזה די מרשים כשמדובר בספר שכבר קראתי.

"אחרי ההלוויה" נקרא במהירות. אין בו תחושה של ספר מאוחר ועייף, אף שהוא שייך לשלב המאוחר יחסית של ספרי פוארו. הוא חד, יעיל ובנוי היטב, והמשפחה מספקת בדיוק את מינון החשדנות והעכירות שצריך כדי לשמור על מתח.

כריסטי לא מבזבזת זמן. המוות הראשון כבר מאחורינו, השני מגיע מהר, והחקירה זזה כמעט מיד. כל שיחה מוסיפה עוד פרט קטן, עוד חשד, עוד סיבה להסתכל אחרת על מה שכבר ידענו.

המשפחה עצמה מעניינת מספיק כדי שהתעלומה לא תהיה רק משחק של רמזים. יש כאן כסף שעובר ידיים, אנשים שמחכים להזדמנות שלהם, והרבה מאוד דברים שלא נאמרו בזמן.

ובקריאה השנייה ראיתי טוב יותר גם את הרקע.

זו משפחה שנושאת שם, היסטוריה ורכוש, אבל היא כבר לא עשירה במובן הפשוט. ריצ׳רד אברנתי הוא בעל ההון. האחים, האחיינים ובני הזוג שלהם חיים ברמות רווחה שונות מאוד, וחלקם קרובים יותר למעמד הבינוני מאשר לבעלי ההון. לכן הירושה איננה רק בונוס. אצל חלק מהם היא יכולה לשנות חיים.

הפרט הזה הופך כמעט את כולם לחשודים אמינים.

כריסטי מציירת כאן היטב את אנגליה שאחרי מלחמת העולם השנייה. העולם הישן עדיין קיים, אבל הוא כבר מתקשה להחזיק את עצמו, פשוטו כמשמעו: האחוזות הגדולות יקרות לתחזוקה, הכסף הישן נשחק, והדור הצעיר מחפש עיסוקים שמתאימים יותר לעידן החדש.

המתח הזה בין העבר להווה עובר לאורך כל הספר.

אחת הדמויות המעניינות ביותר בהקשר הזה היא סוזן. ברור לגמרי שריצ׳רד העריך אותה. היא חכמה, מעשית, יוזמת ובעלת חוש עסקי. היא אחת הדמויות היחידות במשפחה שאפשר באמת לדמיין ממשיכות משהו מהיכולת שלו. ובכל זאת, העסק לא עובר אליה.

הסיבה המוצהרת קשורה לבעלה, גרגורי, שהתנהגותו חריגה. זה נימוק הגיוני מספיק כדי לעטוף בו את ההחלטה. ועדיין קשה להתעלם מהמניעים הסמויים.

הספר לא אומר בשום שלב "סוזן היא אישה ולכן לא נוריש לה את ניהול העסק". להפך, כולם מזהים את הכישרון שלה. וגם החוק לא עומד בדרכה: אישה נשואה באנגליה יכלה להחזיק רכוש משלה כבר מסוף המאה ה־19. החסם כאן הוא חברתי. בעולם שבו הספר מתרחש, אישה נשואה עדיין אינה נתפסת לגמרי כאדם עסקי עצמאי, נפרד מבעלה. ובדיוק בגלל שאף אחד לא אומר את זה בקול, קשה כל כך להצביע על זה.

בפעם הראשונה עקבתי אחרי הרצח.
בפעם השנייה עקבתי גם אחרי העולם שמסביבו.

"אחרי ההלוויה" הוא תעלומת פוארו מוצלחת מאוד. הוא בנוי סביב משפחה שהיא קן צרעות קטן, שבו כמעט כל אחד נראה אשם במשהו, גם אם לא ברצח. לכל אחד יש אינטרס, סוד, טינה או צורך בכסף.

וזה בדיוק מה שמקשה כל כך על הפענוח.
גם בקריאה שנייה.
גם כשכבר הייתי אמורה לדעת.

הרקול פוארו #33

הרקול פוארו

After the Funeral / Agatha Christie

I first read this book in 2015, in the old Hebrew edition published by M. Mizrahi. Back then it was called The Mystery at Enderby Hall. Simple and to the point. I remembered enjoying it, and I remembered that the old translation annoyed me. What I did not remember was the one thing that really mattered:

Who the murderer was.

And that, my friends, is an enormous advantage when reading a mystery for the second time.

The new Hebrew translation by Michal Alfon, After the Funeral, offers the Israeli reader contemporary Hebrew: fluid, natural and clean, the kind that does not require keeping a dictionary permanently at your side.

After the death of Richard Abernethie, the family gathers for the reading of the will. Everyone knows more or less why they are there: money.

Then the youngest sister, Cora Lansquenet, whom hardly anyone has seen for years, throws a question into the room that unsettles everything that had seemed obvious: Richard was murdered, wasn’t he?

The following day, she herself is murdered.

From there, a family mystery begins to unfold: inheritance, suspicion, old relationships, grudges, money, and relatives who know one another both far too well and not nearly well enough.

Poirot enters the picture and begins taking apart the characters and the relationships between them.

As I said, this was my second reading. And because I had forgotten the solution, the mystery worked on me almost as though I were reading it for the first time.

It managed to surprise me.

Which is fairly impressive for a book I have already read.

After the Funeral reads quickly. It does not feel like a tired late-period novel, even though it belongs to the relatively later stage of the Poirot books. It is sharp, efficient, and well constructed, and the family provides exactly the right amount of suspicion and murkiness to keep the tension alive.

Christie wastes no time. The first death has already happened, the second comes quickly, and the investigation begins moving almost immediately. Every conversation adds another small detail, another suspicion, another reason to look differently at something we thought we already understood.

The family itself is interesting enough that the mystery never becomes merely a game of clues. Money changes hands, people wait for their opportunity, and a great many things go unsaid when they should have been.

On this second reading, I also saw the background more clearly.

This is a family with a name, history, and property, but it is no longer wealthy in the simple sense. Richard Abernethie has the real money. His siblings, nieces, nephews, and their spouses live at very different levels of comfort, and some are much closer to the middle class than to the truly wealthy. The inheritance is therefore not simply a bonus. For some, it could change their lives.

That detail makes almost all of them credible suspects.

Christie also captures postwar England very well here. The old world still exists, but it is already struggling to sustain itself: large houses are expensive to maintain, old money is wearing thin, and the younger generation is looking for occupations better suited to the new era.

That tension between past and present runs throughout the book.

One of the most interesting characters in that context is Susan. It is completely clear that Richard respected her. She is intelligent, practical, enterprising, and has a genuine head for business. She is one of the only people in the family whom it is easy to imagine continuing something of his ability. And yet the business does not pass to her.

The stated reason concerns her husband, Gregory, whose behavior is unusual. It is plausible enough to serve as the official explanation. Even so, it is hard to ignore the assumptions underneath it.

The book never says, “Susan is a woman, therefore she cannot inherit control of the business.” Quite the opposite: everyone recognizes her talent. Nor is the law itself standing in her way. Married women in England had been legally able to own and control property in their own right since the late nineteenth century. The obstacle here is social. In the world of the novel, a married woman is still not fully imagined as an independent businessperson, separate from her husband. And precisely because nobody says this aloud, it is so difficult to point to.

The first time, I followed the murder.

The second time, I followed the world around it too.

After the Funeral is a very successful Poirot mystery. It is built around a family that is a small nest of hornets, where almost everyone seems guilty of something, even if not of murder. Everyone has an interest, a secret, a grievance, or a need for money.

And that is exactly what makes the mystery so difficult to solve.

Even on a second reading.

Even when I should already have known.