ברטה צוקרקנדל לא החזיקה בתפקיד רשמי, אבל סלון התרבות שהקימה הפך למרכז הכובד של וינה סביב 1900. אמנים, סופרים, מלחינים ופוליטיקאים, כולם עברו דרך דלתותיה…
זרים בבית של רונית מטלון הוא קובץ סיפורים שמביט הישר אל תוך הלב של הבית הישראלי ומגלה בו סדקים, שתיקות ואלימות שקטה. יצירה נוקבת שמזכירה כמה קל להיות זר גם במקום שאמור להיות המפלט שלך.
גברת דאלוויי של וירג'יניה וולף הוא מסע ספרותי ברחובות לונדון הפוסט־מלחמתית, בין חיי החברה הזוהרים לבין שבריריות הנפש. קריאה שמחברת בין מסיבה נוצצת לצעדים אחרונים של חייל פגוע, ומותירה את הקורא בין ההמון לרגעי השקט הפנימי…
גבר תל אביבי ממציא לעצמו דמות נשית למגזין נשים נוצץ, אבל במקום לגלות את "הנשיות החדשה" הוא מגלה בעיקר את גבולות הכישרון שלו…
הדס קפלן לוקחת את הקוראים לאיסלנד, אבל הקור בו הוא לא מהשלג אלא מהשתיקות, הניתוקים, והפגיעות שנשארו בלי מענה. ספר על קשרים נשיים, על הרצון להבין למה התרחקנו, ועל המקומות שבהם אי אפשר לתקן…
ארץ המנזרים נפתח כמו ספר מתח, אבל מתגלה כהרהור עמוק על שתיקה, אחווה, והדברים שנאמרים רק כשהשקט מספיק עמוק….
חמורו של משיח מאת ספי רכלבסקי הוא אחד הספרים הנבואיים והבוערים ביותר שנכתבו על ישראל. הוא מציב מראה חדה לחברה שנעה בין דמוקרטיה למשיחיות, ומזכיר לנו עד כמה דק הגבול בין אמונה לפנטיות ובין זהות חופשית למדינת דת. קריאת חובה לכל מי שעדיין מאמין בחברה אזרחית ושפויה.
שמונה ההרים של פאולו קונייטי הוא ספר שקט ונפלא על שני נערים שהופכים לגברים, על אב ובן שלא מצליחים לדבר, ועל הרים ששומרים סודות. רומן של נשימה עמוקה, יופי נקי ורגש שמדבר בלחש כמו ההרים עצמם.
נסיך שוודי מאת קרינה הייל הוא רומן שמצליח לשלב בין חלום מלכותי למציאות אנושית כואבת. סיפור על נסיך שמחפש משמעות ועל אישה שמחזיקה עולם שלם על כתפיה. זהו רומן שמוכיח שאהבה אמיתית לא נוצצת, אלא פשוט נושמת.
גיום מוסו חוזר לתבנית המוכרת שלו: גיבור שבור, סוד אפל, וגאולה שנולדת מתוך כאב. כי אני אוהב אותך הוא סיפור קצר ונוגע על אב שאיבד את בתו ומוצא את עצמו במסע רגשי שמחבר בין אבל, אשמה ותקווה. ספר שמרגיש כמו סרט צרפתי, דרמה רכה עם לב.
ספר אקטואלי ומעורר מחשבה שמשרטט את המאבק בין ארצות הברית לסין לא רק כקרב על כלכלה, אלא גם על תפיסות עולם….
"21 מחשבות על המאה ה־21" של הררי מעורר מחשבה, אבל בעיקר מעורר תהייה: האם ייתכן שדווקא מי שקורא לחשוב, שכח לחשוב על ההנחות של עצמו?
