For English review, please scroll down.
יש ספרים שמתחילים בחיוך קטן ונגמרים באנחת הזדהות. יומנה של גברת כפרית של א"מ דלאפילד הוא בדיוק כזה: רומן אנגלי משנת 1930, שנכתב לפני כמעט מאה שנה, ועדיין מצליח להיות מצחיק, עוקצני, ומפתיע ברלוונטיות שלו.
מה שצריך לדעת
רומן אנגלי משנת 1930 הכתוב כיומן של עקרת בית כפרית מהמעמד הבינוני־גבוה, המנסה לנהל בית, ילדים, כסף, משרתים ושכנות מתנשאות בלי לאבד לגמרי את השפיות.
לקוראים שאוהבים הומור אנגלי יבש, אירוניה ביתית, ספרות בין מלחמות העולם, תצפיות חברתיות קטנות וספרים שבהם כמעט שום דבר לא קורה, אבל הכול מדויק.
הקול של הגיבורה: יבש, מפוכח, עוקצני ומצחיק מאוד. דלאפילד מצליחה להפוך גרביים, תה, כסף ושיחות נימוס למנגנון של ביקורת חברתית חדה.
מאחורי היומיום הקטן מסתתרת ביקורת על מעמד, נשיות, נישואים והמאמץ הבלתי נגמר להיראות “בסדר” גם כשהכול מתפרק בשקט מאחורי הדלת.
הגיבורה האנונימית, עקרת בית אנגלית מהמעמד הבינוני-גבוה, עם בעל נרגן, ילדים רגילים לגמרי, וטבחית שלא סובלת אותה, מנסה לנהל חיים "מהוגנים" בכפר קטן בזמן שבית, כסף ועצבים הולכים ואוזלים בקצב דומה. היא מתעדת הכול ביומנה, בטון יבש ומפוכח, בלי שמץ דרמה, אבל עם עין חדה ואירוניה נדירה.
בין משפט קצרצר על גרביים שלא נשטפו ובין הערה על השכנה הליידית המתנשאת, מצטיירת דמות שהיא הרבה יותר מסתם “גברת כפרית”: היא חכמה, עוקצנית, קצת מרירה, ובעיקר מודעת לגיחוך שבכל מה שסביבה.
" בגלל ההצטננות המתמשכת והשיעולים נשארתי בבית בלי אהדה רבה מצד רוברט, גלדיס והטבחית — שתי האחרונות נדבקו ממני. מדמואזל הרחיקה ממני את ויקי, אבל הראתה אהדה והביאה את ויקי לחלון הטרקלין, ומשם תקשרה איתי הילדה במחוות מוגזמות, כאילו לקיתי בדֶבר"
כן, מי שמחפש עלילה סוערת לא ימצא אותה כאן. אבל מי שנהנה מתצפית חדה על האבסורד שבחיים הבורגניים, יקבל פנינים של הומור אנגלי אמיתי. ההערות הסרקסטיות שלה הן תענוג. לא צחוק מתגלגל, אלא חיוך שמתחיל בזווית הפה ומסתיים בהנהון של “וואלה, ככה זה גם היום”.
הספר משקף עולם שנעלם מזמן: משרתות, גברות, שיחות תה מתישות, ומעמדות חברתיים שנשמרים באדיקות, אבל גם עולם שכולנו מכירים. הרצון להיראות טוב, להיראות “בסדר”, להחזיק את הכול יחד כשבעצם הכול מתפרק מבפנים.
היומן כולו כתוב בזמן הווה, מה שנותן תחושת מיידיות, כאילו אנחנו קוראים מחשבות בזמן אמת. זה לא סתם גימיק סגנוני; זו הדרך של דלאפילד ללכוד את תודעתה המשתנה של האישה האנגלייה, עוד לפני שווירג'יניה וולף עשתה מזה אידיאולוגיה.
מי שקורא בין השורות יגלה ספר פמיניסטי יותר מכפי שהוא נראה. מאחורי התלונות על הכובע החדש והילדים שלא מצטיינים, מסתתרת ביקורת חדה על מצב האישה: על הנורמות, על הציפיות, על העומס. דלאפילד מצליחה לכתוב על זה בלי הטפות, רק עם שורה אחת שנונה ומדויקת בכל פעם.
זה ספר שמוכיח שאירוניה, כשנעשית היטב, מזדקנת לאט יותר מכל דבר אחר.
יומנה של גברת כפרית/ א"מ דלאפילד
הוצאת תשע נשמות, 2023, 192 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Diary of a Provincial Lady / E.M. Delafield
There are books that begin with a small smile and end with a sigh of recognition. Diary of a Provincial Lady by E.M. Delafield is exactly that kind of book: an English novel from 1930, written almost a century ago, and still surprisingly funny, sharp, and relevant.
The anonymous heroine, an English upper-middle-class housewife with a grumpy husband, perfectly ordinary children, and a cook who cannot stand her, tries to manage a “respectable” life in a small village while the house, the money, and her nerves all run out at roughly the same pace. She records everything in her diary, in a dry, lucid tone, without a trace of drama, but with a sharp eye and rare irony.
Between a tiny sentence about stockings that have not been washed and a remark about the condescending lady next door, a character emerges who is much more than simply a “provincial lady”: she is intelligent, sarcastic, slightly bitter, and above all aware of the absurdity of everything around her.
Anyone looking for a stormy plot will not find one here. But anyone who enjoys a sharp observation of the absurdity of bourgeois life will find pearls of true English humor. Her sarcastic remarks are a delight. Not rolling laughter, but a smile that begins at the corner of the mouth and ends with a nod of “yes, this is still exactly how it is.”
The book reflects a world that has long vanished: servants, ladies, exhausting tea conversations, and social classes preserved with great devotion. But it also reflects a world we all know: the desire to look good, to seem “fine,” to keep everything together when in fact everything is falling apart inside.
The entire diary is written in the present tense, which gives it a sense of immediacy, as though we are reading thoughts in real time. This is not merely a stylistic trick; it is Delafield’s way of capturing the changing consciousness of the English woman, before Virginia Woolf turned such things into an ideology.
Those who read between the lines will discover a book more feminist than it first appears. Behind the complaints about a new hat and children who fail to excel lies a sharp criticism of women’s position: the norms, the expectations, the burden. Delafield manages to write about all this without preaching, only with one witty and precise line at a time.
This book proves that irony, when done well, ages more slowly than almost anything else.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
