שנת הפלאות/ ג`רלדין ברוקס

שנת הפלאות נשמע כמעט כמו הבטחה אירונית, ובצדק. אין כאן פלא, אלא שנה של מגפה, בידוד, אובדן והתפוררות אנושית. ג'רלדין ברוקס כותבת ברוב הספר ביד בטוחה מאוד את הדרך שבה קהילה נסגרת על עצמה תחת אימה, ואיך המצוקה חושפת לא רק אומץ אלא גם רוע, קנאות וייאוש. חבל רק שהיא לא ידעה היכן לעצור.

שום דבר לא היה נפלא באותה השנה, לפחות לא בעניי (אולי למעט דבר אחד אבל אם תקראו תגלו אותו בעצמכם).

השנה היא 1666 המגפה השחורה המשתוללת באנגליה מגיעה לכפר קטן ונידח ומכה שוק על ירך את תושביו. תושבי הכפר, בעצת הכומר, גוזרים על עצמם את נדר המקום, ולא עוזבים עד שהמגיפה חולפת. המאסר מרצון והסיטואציה האנושית בה הכפר הולך ונמחה מזמנים לקורא ניסיונות מגוונים שלפעמים מעוררים התפעלות ולפעמים שאט נפש.

במהלך הספר לא אחת שקלתי לעזוב.

הסופרת מטיבה לתאר באופן דק לפרטי פרטים את הצדדים האפלים של הנפש האנושית. היא מטיבה לחדור ללב המאפליה ולהוציא את הרוע לאור. אם קיים טוב באדם, הוא זקוק לחממה כדי לצמוח בה תנאים שלא היו קיימים אז.

ברוב הספר היתה לי תחושת דה ז'וו, נראה כאילו היא מספרת את הסיפור מכח אותו אקט חינוכי, שההיסטוריה האנושית מלמדת כי הוא חוזר ונכשל כל פעם מחדש, ללמדנו על מצבי מצוקה ומסתרי הנפש האנושית.

לא אחת מצאתי עצמי מזילה דמעות על תנאי חיהן של אותן דמויות אומללות. לא אחת כאבתי את כאבן המתמשך. שנה בתנאים כאלה יכולה להיות ארוכה ביותר. היא משולה לפרק חיים.

לצערי, הסופרת לא ידעה היכן לעצור וכנראה גם לא ידעה איך לסיים את הספר. במחי שני פרקים היא הופכת את הספר לקיטצ' בלתי נסבל שעורר את חמתי עליה. כל כך יפה היא מצליחה לרדת לרבדי המשמעויות הפסיכולוגיות של ההתמודדות הקהילתית עם אובדן רבים מחבריה, לכן לא ברורים לי השיקולים שהובילו אותה לחרב את היצירה המבוססת (לדבריה) על מחקר היסטורי רב.

עדין לסופרת יש כישרון כתיבה והספר יותר מראוי לקריאה. להכין את הממחטות, כי אין שם רחמים.

שנת הפלאות/ ג`רלדין ברוקס

הוצאת מודן, 2002, 250 עמודים

דירוג SIVI –

⭐⭐⭐⭐

דירוג: 4 מתוך 5.

איכות אודיו –

דירוג: 0 מתוך 5.